הגמ' במסכת נדרים, בסוגיית ביקור חולים אומרת כך: רמז לביקור חולים מן התורה מנין, שנא' אם כמות האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם, אם כמות כל האדם ימותון אלה, שהן חולים ומוטלים בעריסתן, ובני אדם מבקרים אותן, מה הבריות אומרים, לא ד' שלחני לזה. את המילים פקודת כל האדם דורשים כאן במובן של ביקור, בעוד שבפשוטו של הפסוק המכוון הוא למוות.
בפשטות, יש לעיין במשמעות דברי הגמ'. מצוות ביקור חולים היא חסד פשוט, שלפעמים כרוכה בה גם הצלת נפשות, והיא נכללת במצוות עשה דאורייתא של ואהבת לרעך כמוך, ומה צורך יש להביא לה רמז מפסוק בפרשתנו? ועוד, מהו הערך של רמז שעולה מקריאת הפסוק בצורה שאיננה מתאימה לכוונת הפסוק בעצמו? ועוד יש לשאול, האם כאשר אנו עסוקים בלימוד פרשת קרח בשוטה ובעומקה, יש לנו מה לעשות עם דברי הגמ' והרמז המובא בה?
ונראה לומר, מצוות ביקור חולים בפשוטה מכוונת לבחון ולבדוק את צרכי החולה, ולהשתדל להיטיב את מצבו ככל האפשר. זהו פירוש המילה ביקור, כמו ביקור מומים, שהוזכר לגבי קרבנות. בדרך הזו אפשר לסייע לחולה, שנמנע ממנו להשיג את צרכיו בעצמו, ולפעמים להביא אפילו לרפואתו של החולה. איך נתייחס לחולה שמצבו הקשה איננו מאפשר לסייע לו? האם יש טעם לבקרו? על השאלה הזו מנסה הגמ' להשיב. החולה המוטל במיטתו חסר כח, ואולי הוא מבין כבר שגורלו נגזר, מרגיש שהוא כבר יצא מחברת בני האדם החיים, ולאיש אין עניין בו. גם אם בני משפחתו מספקים את צרכיו הפיזיים, ברמה הנפשית הוא במצוקה אמיתית. דוד המלך בתהילים מתאר במילים קשות את התחושה הזו של אדם חולה, נשכחתי כמת מלב, הייתי ככלי אובד. זוהי חוויה קשה מנשוא.
כאשר אדם נמצא במצב הזה, נוסף במצוות ביקור חולים עניין נוסף. מלבד הצורך לדאוג לחולה ולראות את צרכיו, כאשר אתה פוקד את החולה בביתו, זוכר את קיומו, ומשוחח עימו, אתה משיב אותו בזה לחברת האנשים החיים. הוא חוזר להיות חלק מהקהילה האנושית שבה בני אדם פועלים וחיים. מצבו, רגשותיו ומחשבותיו מעניינים את האחרים, והם באים לפקוד אותו, במובן של לזכור ולהתייחס אליו. זהו הרמז שהגמ' מביאה מן המילים, ופקודת כל האדם יפקד עליהם.
ונראה עוד, שהגמ' בדבריה חושפת עומק בפסוק, הנוגע לגמרי לפשוטה של פרשה. משה רבנו מבקש שתהיה כאן התגלות אלוקית מיוחדת, אם בריאה יברא ד', כדי להוכיח שהוא נביא אמת, ולא מליבו הוא הוציא את דבריו, אלא בשליחות אלוקית. מדוע היה צריך משה לבקש חידוש נפלא כזה, שתפתח האדמה את פיה ותבלע את קרח ועדתו? נניח שכל האנשים הללו, היו מתים ברגע אחד ממחלת לב או מאירוע מוחי, האם לא היה בזה די? האם לא היה זה בבחינת נס ופלא, ואות וסימן להיענות של ד' להוכיח את אמינותו של משה?
האמת היא שמשה בדבריו רומז לשאלה הזו. אם כמות האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם, לא ד' שלחני. לאמר, גם אם באופן ניסי לגמרי, המוות הטבעי הזה יקרה לכולם ברגע אחד, לא יהיה בזה די. יש צורך שיקרה כאן משהו חריג שהוא בבחינת בריאה חדשה מלפני ד'. כנראה רצה משה שיהיה כאן סימן לדורות על הנס שקרה. האדמה פתחה את פיה ובלעה את קרח ואנשיו. אבל, בלי ספק, לפתיחת האדמה יש משמעות סמלית. לאותם אנשים, המערערים על נבואת משה ועל אמינות התורה כולה, אין מקום בעולם! האדמה, כביכול, מסרבת להחזיק אותם עליה, והם נופלים לתוכה. המשמעות הזו עולה מצליל המילים שאומר משה, כמות כל האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם. אסור שהכופרים הללו ישארו, גם במותם, אזרחים בחברה האנושית!
מכאן למדה הגמ' שגם אם אדם מסתלק מן העולם, עדיין יש משמעות לשאלה האם זה קורה באופן שהוא זכור לחבריו והם פוקדים אותו, או שמא הוא נעקר מן העולם ונעלם. הגמ' מנסה לצייר בפסוק ציור של מוות סביר ומקובל, אם כמות כל האדם ימותון אלה, שהן חולים ומוטלים בעריסתן, ובני אדם מבקרים אותן. מכאן גוזרת הגמ' ערך נוסף במצוות ביקור חולים.
וממוצא הדברים למדנו גם הארה נפלאה בפשוטו של מקרא. הכופרים העוקרים את הבסיס לתורה ולאמונה, מבטלים בזה את הבסיס לחיים עצמם, ואין להם מקום על פני האדמה, במקום הנועד לחיי בני אדם.
מקורות:
נדרים ל"ט ע"ב, במדבר ט"ז כ"ט-ל', רמב"ם פי"ד מהלכות אבל הל"א, תהילים ל"א י"ג.
