עניה סוערה לא נוחמה, הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך, ויסדתיך בספירים. ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ. וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך. בפסיקתא דרב כהנא מסמיך לנבואה זו את הכתוב, בני איש עד מה כבודי לכלימה תאהבון ריק, תבקשו כזב סלה. ודעו כי הפלה ה' חסיד לו. הוא דורש את המילים, בני איש עד מה כבודי לכלימה תאהבון ריק, תבקשו כזב סלה, על אותם מישראל שבזו לדוד, ושמו כבודו לכלימה. על גויים שלעגו לדוד. על הגויים שמזלזלים במקדש, ושמים כבודו לכלימה. על כולם הוא אומר, עד מתי תאהבון ריק, דבר של ריקנות ושל כזב אתם מבקשים. בסופו של דבר, ודעו כי הפלה ה' חסיד לו. אלו פני הדברים ביחס לכנסת ישראל בגלות, שהיא, עניה סוערה לא נוחמה, אבל ה' מנחם אותה ומבטיח לה נפלאות.
תוכן המדרש הוא, שיש מצבים שבהם דוד המלך, בית המקדש, וכנסת ישראל נראים ירודים ונמוכים. כבודם נראה מעופר בעפר, ואין להם שום צד של גדלות וחשיבות. במצב הזה, אויביהם השונים בונים לעצמם תפיסת מציאות שנציגי ה' בעולם נעזבו על ידו לחלוטין. כסף נמאס קראו להם. אבל כל זה אינו אמת, והוא דבר של ריקנות וכזב, משום שבחירת ישראל, המקדש ודוד היא נצחית, והקב"ה נאמן לה תמיד. עזיבתם היא בהכרח זמנית ומקרית, אבל מהותם נשארת במעלתם השלימה. העמדת הפסוקים בתהילים ליד נבואת ישעיהו היא מפני שכל הבחירות הללו, של ישראל ושל דוד, וגם של ירושלים והמקדש, מצטרפים לאותה אהבה גדולה של הקב"ה אלינו.
הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך, ויסדתיך בספירים. ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ, בפסיקתא דרשו פסוקים אלו על הנפלאות שיהיו בעתיד. גם בגמ' אמרו, עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם ל' על ל' (אמות), וחוקק בהם י' על כ', ומעמידן בשערי ירושלים. גם בפסיקתא וגם בגמ' החמירו עם המפקפק במציאות הזו, ועשוהו לגל של עצמות.
ונראה שאין הקפידה על פירוש דברי חז"ל שלא כפשוטם. הקפידה היא על הפקפוק בערכם של ישראל, והקושי להאמין שהם ראויים ליציאה מן הטבע ולגאולתם במעלות גדולות ונישאות. ובאמת, מי שרואה את מצבנו השפל בגלות, ולפעמים אנחנו גם רחוקים מה' ומצויים בירידה גדולה, עלול בקלות להיתפס למחשבת בני איש, ולשים את כבודנו לכלימה. ובאמת יסוד אמונתנו הוא שבחירת ישראל היא מיסודות הבריאה והיא איתנה תמיד. וכיון שבזה תלויה כל אמונת התורה, הקפידו חז"ל במפקפק, שהרי מחשבתו מבטלת את ההופעה האלוקית בעולם, והופכת אותה לבטלה ועזובה.
עניה סוערה לא נוחמה. עניותה של כנסת ישראל בגלות היא חומרית, שהרי היא מושפלת בכל הארצות. אמנם לא פחות מזה עניותה מתבטאת, בחלק מן הזמנים, בחטא ובעוון, בשכחת התורה ובעזיבת המצוות. וכך דרשו בפסיקתא, עניה סוערה, עניה מן הצדיקים, עניה מדברי תורה, עניה ממצוות וממעשים טובים. סוערה מערערתא, אומה שערערוה אומות העולם. גם הערעור הזה הוא ביטול סדרי הקדושה כתוצאה מן הגלות, ככתוב, ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם. וכשם שהבטיח הקב"ה להשיב את גבולנו בשפע חומרי ובגדולה עצומה, כך גם הבטיח להשיבנו למעלתנו ולגדולתנו התורנית. וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך. חלק מן הגאולה הוא העמדתם של ישראל שתולים על פלגי מים של אור התורה, כולם לימודי ה', ובזה יזכו לרוב שלום ושפע.
בחמישה מקומות דרשה הגמ': תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר, וכל בניך לימודי ה', ורב שלום בניך. אל תקרי בניך אלא בוניך. יש להתבונן מהי הדרשה 'אל תקרי', שמופיעה כמה פעמים. ובפשטות יש בזה קושי, מאי משמע אל תקרי, הרי רק זה כתוב בפסוק ולא אחרת. ונראה שהכוונה היא שעומק הפשט לפי הכתוב, מכוון לרעיון שאנו מבקשים ללומדו. אמנם אם נקרא את הפסוק בשינוי קל, מעין משחק מילים, יתברר בגלוי עומק הפשט. ישעיהו מדבר על העתיד להיות בגאולה, ואז כל בניך, כל ישראל, יהיו לימודי ה', ויהיה רוב שלום לכולם. אמנם יש כאלה שכבר עתה הם בבחינת לימודי ה', תלמידי חכמים, וכבר עכשיו חלה עליהם ההבטחה, ורב שלום. דבר זה עולה מפשט מהפסוק, שהרי הנביא תלה את רוב השלום בלימודי ה', ותלמידי חכמים בוודאי נקראים לימודי ה' גם כיום. הם חיים בשלום פנימי, עסוקים בבניין, ומרבים שלום בעולם.
ונראה, שכוונת חז"ל היא גם להראות שמה שנזכה לו בעתיד, מתקיים כבר עכשיו במידה מסוימת, ע"י מציאותם של תלמידי חכמים, שהם מרבים שלום ובניין בעולם, ומכוחם ישובו בנים לגבולם.
מקורות:
ישעיהו נ"ד י"א-י"ג, פסיקתא דרב כהנא פסקא י"ח, תהילים ד' ג'-ד', ירמיהו ו' ל', בבא בתרא ע"ה ע"א, תהילים ק"ו ל"ד, ברכות ס"ד ע"א, יבמות קכ"ב ע"ב, נזיר ס"ו ע"ב, כריתות כ"ח ע"ב, תמיד ל"ב ע"ב.
