שוש אשיש בה', תגל נפשי באלוקי, כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה. חז"ל מבקשים לדרוש משמעות לכפל הששון המופיע בגאולה העתידה.
ראובן בחדוה שמעון מה איכפת ליה, שהרי שרה אמנו אומרת כל השומע יצחק לי. בנוהג שבעולם, שמחתו של אדם איננה נוגעת לאחרים, ומדוע משתפת שרה בצחוקה את כל השומע? אלא מלמד כיון שילדה שרה אימנו את יצחק כל העקרות נתפקדו, כל החרשים נתפקחו, וכל הסומים נתפתחו, וכל האילמים ניתרפו, וכל השוטים נשתפו, והיו הכל אומרים הלוואי שתפקד שרה אימנו פעם שנייה, שניפקד עמה. שמחתה של שרה, וכן שמחתם של ישראל לעתיד, תשפיע טוב לכל העולם. להוסיף על המאורות, נאמר כאן עשיה, ויעש ה' לשרה כאשר דבר, ונאמר להלן, ויעש אלוקים את שני המאורות, מה עשייה שנ' להלן ליתן אורה לעולם, אף עשייה שנאמרה כן ליתן אורה לעולם. נאמר כן עשה ונאמר להלן, והנחה למדינות עשה, מה עשה אמורה להלן ליתן דירייה לעולם, אף עשיה האמורה כאן ליתן דירייה לעולם. המדרש מזהה את שורש העניין. עשייתו של ה' איננה עשיה פרטית. הוא פועל במקום אחד, בפרט אחד, אבל מגמתו ליתן אורה בעולם. זה ברור בעשיית המאורות, שהיא חלק מבריאת העולם הכללית, זה נכון כשהוא עושה עם שרה בפקידתה, וזה גם נכון כשהוא יגאל את ישראל. כפל הששון מתייחס לשמחתם של ישראל, ולשמחת העולם כולו. המדרש מביא סמך מאחשוורוש, שכששמח באשתו החדשה, אסתר, עשה הנחה לכל המדינות. המלך אינו אדם פרטי, ושמחתו, מיניה וביה, היא שמחת העם.
זה היום עשה ה', נגילה ונשמחה בו. ואין אנו יודעין במה לשמוח, אם ביום ואם בהקב"ה. יום גאולת מצרים, שאנו אומרים בו הלל, הוא יום שמחה, בשל הטובה הגדולה שזכינו לה. אבל איננו יודעים אם לשמוח בטובה שהגעתנו, או באהבת ה' ובקרבתו שזכינו לה. ובא שלמה ופירש, נגילה ונשמחה בך, בך בתורתך, בך בישועתך. עיקר שמחת המועד היא במפגש עם ה' שהתרחש בו.
מעשה בצידן באחד שנשא אשה ושהא עמה עשר שנים ולא ילדה, אתון לגבי רשב"י למשתבקה (לגרשה), אמר לה, כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך. אמר להם רשב"י, כשם שנזדווגתם מתוך מאכל ומשקה כך אין אתם פורשין זה מזה אלא מתוך מאכל ומשקה. מה עשת, עשת סעודה גדולה ושיכרתו יותר מדיי, ורמזה לשפחתה ואמרה להון טלו אותו לבית אבא. בחצי הלילה ניעור משנתו, אמר להן, איכן אני נתון, אמרה לו, לא כך אמרתה כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך, וכדון הוא אין לי חפץ טוב ממך. כיון ששמע רשב"י כך, נתפלל עליהם ונתפקדו. מעשה מופלא זה מלמד מהי אהבת אישה לבעלה, החפצה בו בעצמו, ולא בשום דבר טוב שהוא יכול לתת לה. כך גם שמחת ישראל בישועה היא בה' בעצמו, ולא בשום טוב אחר.
למטרונה שהלך בעלה ובנה וחתנה למדינת הים. אמרו לה באו בנייך, אמרה להם ישמחו כלותי. הרי חתניך, אמרה להם ישמחו בנותיי. כיון שאמרו לה הרי בעליך, אמרה להם, הא חדו חדו שלמה. כך הנביאים אומרים לירושלם, בנייך מרחוק יבואו, והיא אומרת להם, ישמח הר ציון. בנותיך על צד תאמנה, והיא אומרת להם, תגלנה בנות יהודה. וכיון שהם אומרים לה, הנה מלכך יבא לך, היא אומרת להם הא חדו חדו שלמה, שוש אשיש בה'. שמחת האם בבניה השבים ובבנותיה שבעליהן שבו היא רבה. אבל השמחה בשוב בעלה, היא שמחת אהבה ומפגש. כפילות הששון מבטאת את שמחת הטובה שנזכה לה, אבל יותר מכך, את שמחת מפגש האהבה עם ה'.
בעשרה מקומות נקראו ישראל כלה, שש על ידי שלמה, ושלש על ידי ישעיה, ואחת על ידי ירמיה. וכנגדן לבש הקדוש ברוך הוא עשרה לבושין. הקב"ה בעצמו הוא נעלם לחלוטין, והתגלותו היא ע"י לבושיו. עשרה לבושים, עשר התגלויות מונה המדרש בכתבי הקודש, וכולן כנגד כלתו, הלא היא כנ"י. בזה מלמד המדרש שהיחס אל הגאולה כאל מפגש אהבה, אינו רק התייחסות של ישראל, אלא גם הקב"ה אינו עסוק אלא בנו, ובשבילנו הוא מתגלה ומופיע. הלבוש העשירי שעתיד הקב"ה ללבוש, (הוא כדי) ליפרע מגוג ומגוג, שנאמר, זה הדור בלבושו. זוהי ההופעה של הגאולה האחרונה. אמרה כנ"י לפני הקב"ה, מכל לבושין אין לך נאה כזה. לא היתה הופעה אלוקית שמבטאת את עצמות רצונו כמו ההתגלות ההיא, ולכן ששה בה ישראל ששון כפול. שוש אשיש בה'.
מקורות:
ישעיהו ס"א י', פסיקתא דרב כהנא פסקא כ"ב, בראשית כ"א א' וו', שם א' ט"ו, אסתר ב' י"ח, תהילים קי"ח כ"ד, שיר השירים א' ד', ישעיהו ס' ד', תהילים מ"ח י"ב, זכריה ט' ט', ישעיהו ס"ג א'.
