רבותינו הראשונים העמידו את יסוד מצוות השבת כאות וזיכרון לבריאת העולם, או בלשונם, לאמונת החידוש, שהוא אחד היסודות החשובים ביותר לאמונת ישראל. הרמב"ם עסק בטעם מצוות השבת, וכתב על זה כך, השרשת ההשקפה רבת הערך מאד לדורות, והיא הדעה בחידוש העולם. גם הרמב"ן כתב דברים דומים, ואלו דבריו: ציווה שנעשה בזה סימן וזיכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל. גם בעל ספר החינוך כתב כך: ונקבע בלבבנו אמונת חידוש העולם, כי ששת ימים עשה ה', וגו'. זוהי ההבנה המפורסמת של מצוות השבת, וכפי הנראה כך למדו והבינו הראשונים את הטעם הכתוב בפסוק לעניין השבת, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, אם הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. ביאור הדברים בפשטותם שהחשיבות שנתן ה' ליום השביעי, בברכה וקדושה, היא מפני שיום זה נועד כדי להעיד שבששת הימים של הבריאה עשה ה' את כל שבשמים, בארץ ובים.
הדברים בפשוטם מובנים ובהירים. בריאת העולם היא אחד היסודות המרכזיים ביותר בעמידתו של אדם לפני בוראו. כדי להעמיד את העיקרון הזה בחיי האדם מישראל, ציוותה תורה לשבות מדי שבוע יום שלם, כדי להזכיר את בריאת העולם, שהתרחשה בשישה ימים, ולאחריהם היה יום של שביתה.
ובכל זאת, כדי לטעום טעם של עומק במשמעות העניין, מן הראוי להתבונן במחלוקת מעניינת, בין המשנה ברורה לחזון איש. בשולחן ערוך נאמר, חוזרים לומר ויכולו (אחרי תפילת עמידה בליל שבת) משום יו"ט שחל להיות בשבת, שאין אומרים אותו בתפילה, וגם להוציא את מי שאינו יודע, ואומרים אותו בקול רם ומעומד. המשנ"ב הוסיף, ראוי לומר ויכולו ברבים, ולפחות בשניים, שהרי דין עדות הוא בשני עדים. בעל החזו"א לא שבע רצון מדברי בעל המשנ"ב, והשיג בזה הלשון, אין נכון להקפיד לאומרו בשניים, שנראה כמעמיד עדים על מעשה בראשית.
פעמים רבות מצאנו מחלוקות בין החכמים, כשחכם אחד סבור שנכון לחשוש לנזק מסוים, ושכנגדו חלוק עליו, וסבור שהחשש המדובר רחוק, ואין ראוי לחשוש לו. אבל שיהיה אחד החכמים סבור שיש לחשוש ממשהו מסוים, ואילו חברו סבור שהדבר שחששו ממנו הוא ראוי וטוב, ואנו מעוניינים לעשותו, זה אינו שכיח ואפילו מוזר במקצת. איך יתכן שהמשנ"ב רואה בעדות על מעשה בראשית משהו ראוי וחשוב, שצריך להשתדל לעשותו, ואילו החזו"א רואה בעדות על מעשה בראשית משהו שלילי, שנכון להזהיר אותנו ממנו.
שמעתי מבן אחותי, הרה"ג רבי יואל זקס שליט"א הארה נכונה, כדי לבאר קצת את העניין. החזו"א לא הוטרד מעצם העדות על מעשה בראשית, אלא מהחשש שנראה כמעמיד עדים על מעשה בראשית. כוונת הדברים, הרי לא אברו סהדי אלא לשקרי, כדברי חז"ל, וברש"י שם, הכופרים בדברים לומר לא כן הוא. אין דרכם של בני אדם להעמיד עדים אלא אם כן יש מישהו שעלול להכחיש את האמת הידועה. המעמיד עדים על מעשה בראשית, מדגיש ומראה שיש כופרים וחולקים בדבר. זו היתה, אולי, כוונתו של מרן החזו"א. מה לכופרים ומכחישי אלוקים בתוך בית הכנסת, מקום שהתקבצו בו כולם להתפלל לפני ה' ולהשתחוות לפניו בהדרת קודש. לדעתו של החזו"א, אין להציג את אמונת ישראל כדבר השנוי בוויכוח, ח"ו, בתוך קהל ה'.
ודעתו של בעל המשנ"ב, שהשקרן שאותו צריך לסתור על ידי העמדת עדים, עלול להיות בכל בית כנסת. נכון הדבר שאיש בבית הכנסת אינו מטיל באמת ספק באמונת ישראל. ציבור המתפללים הוא ציבור עובדי ה' ויראי שמים, ואין לחשוד בו בכגון דא. ובכל זאת, בתוך ליבו של אדם עלול להישמע קול אחר. הקול הזה איננו זר ומוזר, הוא יצרו הרע של האדם.
הנביא ירמיהו אומר, עקוב הלב מכל, ואנוש הוא, מי ידענו. עקוב פירושו עקום ומלא קפלים. הנביא מדבר על הבוטח בה', לעומת אדם השם מבטחו באדם, והוא מלמד שאמונה ובטחון שלמים אינם עניין של ידיעה ברורה ומנוסחת, אלא יש בליבו של אדם עומק רב, וקפלים רבים, שבכולם צריך להחדיר את האמונה ואת הידיעה בייחוד ה' ובשלטונו המוחלט על העולם. גם אדם שאין בליבו שום הרהור של ספק, חלילה, זקוק לחיזוק ולריענון האמונה והבהירות בייחוד ה'. באותו האופן יש מקום להעמיד עדים בבית הכנסת על מעשה בראשית, ולא אברו סהדי אלא לשקרי, אותו שקרן היכול לצוץ בתוך ליבו של כל אדם. להפקיע ממנו, צריך כל אדם, ולכן אנו מעידים באמירת ויכולו.
מקורות:
מורה הנבוכים ח"ג פמ"ג, רמב"ן עה"ת שמות כ' ח', ספר החינוך מצווה ל"א, שמות כ' ח', שו"ע או"ח סי' רס"ח סעיף ז' ובמשנ"ב שם, חזו"א, קידושין ס"ה ע"ב וברש"י שם, ירמיהו י"ז ט'.
