את מילות התפילה, יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם, ביארנו למעלה שמנוחת השבת באה משפע של קדושה שהקב"ה משפיע בשבת. כך גם עולה מנוסחאות התפילה הנוספות, המניח לעמו ביום שבת קדשו, כי בם רצה להניח להם. וכן, המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו ביום שבת קודש. אמנם רבי דוד אבודרהם כתב בפירוש מילים אלה, כך: יכירו וידעו בניך שמצווה זו של שבת, אינה כשאר מצוות. שהרי כשאמרת לא יהיה לך אלוהים אחרים, לא תשא, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא צוויתם למען יעשו כמוך, אבל מנוחת שבת היא למען יעשו כמוך, שנא', ושמרו בני ישראל את השבת, וגו', ביני ובין ישראל, וביום השביעי שבת וינפש. נמצא שעל כן ציוונו מצות מנוחה, להודיע כי ממנוחתו היא מנוחתנו.
בדבריו כתוב דבר נפלא, שבהשקפה ראשונה הוא נראה פשוט ומפורש, אבל באמת אינו מפורש בכתובים, והוא עולה מתוכם ברמז בלבד. מנוחת השבת שלנו היא בבחינת הצטרפות למנוחתו של הקב"ה. הדבר הזה אינו מבואר בכתובים עצמם, שהרי התורה הזכירה מנוחה אצל הקב"ה, וינח ביום השביעי. כתוב בתורה שה' נפש בשבת, וביום השביעי שבת וינפש. אבל לגבי האדם לא נזכרה בתורה מנוחה, אלא שביתה. וראינו שהמנוחה הנזכרת אצל חז"ל היא סעיף ותולדה מן הקדושה והיה מקום לבעל דין לחלוק ולומר, שאין קשר ישיר בין מנוחתו של ה' בשבת, למנוחה המוטלת ומצווה עלינו. הוא ית' נח בשבת, ולכן קידש את יום השביעי, וקדושת השבת חלה עלינו ומביאה עלינו מנוחה. אמנם בוודאי אמת היא, שמעיקרי השבת שאנו מוזמנים ונקראים להצטרף לה' במנוחתו ובשביעות רצנו מהעולם.
דבר זה מפורש הוא בדברי רש"י על הפסוק, כי אות הוא ביני וביניכם, אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה. אבל זוהי המשמעות של כלל הכתובים בעניין השבת. הקב"ה קבע לעצמו יום של שביתה ומנוחה, שביעות רצון ונחת רוח מהעולם הנברא, והוא גם קידש את היום לבניו לדורות עולם, להצטרף למנוחתו ולשמחתו, ולהביע את שביעות רצוננו ושמחתנו בעולם הנברא. וכך נקבע בשיר של יום של יום השבת, כי שמחתי ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן. והמשמעות היא שאנו נקראים ביום הזה להצטרף למבטו שבע-הרצון של הקב"ה, לשיר ולשבח אודות עולמו של הקב"ה.
ומצאתי דבר נפלא בשירו של ראב"ע לשבת, רשם בדת האל, חוק אל סגניו, בו לערוך לחם פנים לפני, על כן להתענות בו, על פי נבוניו אסור, לבד מיום כיפור עווני. ובפשטות דברים אלה צריכים עיון, מהי השייכות של איסור תענית בשבת הנובע מקדושת היום, כדברי חז"ל על כל מקראי הקודש, קדשהו באכילה ובשתיה, ושורש הדרשה הזו נלמד, כנראה, מהפסוק הנאמר בראש השנה, והלויים מחשים לכל העם לאמר, הסו, כי היום קדוש ואל תעצבו, ללחם הפנים הנערך על השולחן בשבת? וגם הנביא ישעיהו, המצווה אותנו, וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד, משמעות הדבר שחובת עונג בשבת נובעת מקדושת היום ומכבודו, ומה זה נוגע ללחם הפנים?
ונראה להבין, שכיון שצורת השבת היא שאנחנו נחים ושמחים בה כמו שהקב"ה נח ושמח בשבת, עלינו לערוך את מנוחתנו בשבת בדומה לאופן שהוא נח בשבת. וכיון שהקב"ה ציווה אותנו לערוך לחם פנים לפניו ביום השבת, המשמעות היא שהוא ית' חפץ לנוח בשבת מתוך עונג, שהרי גדר המנוחה היא שביעות רצון, ולכן האכילה והעונג מצטרפים אליה. זהו תוכן החיוב לערוך לפניו לחם, כביכול, לסעודת השבת. מכאן יכול היה ראב"ע ללמוד מדין לחם הפנים שאנו חייבים לאכול בשבת, כדי שתהא מנוחתנו דומה למנוחתו ית', מתוך עונג ושמחה. ויש כאן באמת גדר חדש באיסור תענית ובחובת אכילה בשבת.
ואע"פ שלא ה' אוכל את לחם הפנים, וגם לא נשרף הלחם על המזבח, אלא הכהנים אוכלים אותו במקום קדוש, הכוונה היא שהם אוכלים אותו משולחן ה'. העמדת הלחם איננה עבור הכהנים, אלא הוא לחם פנים לפניו ית'. וזמן הנחתו הוא בשבת, לא מפני שאז מסירים את הלחם הישן להאכילו לכהנים, אלא ההפך, השבת מחייבת בלחם חדש לכבודו של יום, וממילא מסירים ישן מפני חדש, והישן נאכל למשרתי ה'.
וראב"ע השתמש במילה חוק, לגבי עריכת הלחם, אמנם בפסוק כתוב חוק ביחס לאכילתו, והיתה לאהרן ולבניו ואכלהו במקום קדש כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה', חוק עולם. אבל כנראה החוק מתייחס לשני צדדי העניין. ללחם הראוי לעמוד לפני ה' ביום השבת, ולחובת הכהנים לאוכלו בקדושה, כלחם ה'.
מקורות:
תפילות השבת, אבודרהם במנחה של שבת, שמות כ' ב'-י"ב, שם ל"א ט"ז-י"ז, רש"י שמות ל"א י"ג, תהילים צ"ב ה', שיר ראב"ע כי אשמרה שבת, רש"י שמות י"ב ט"ז ממכילתא, נחמיה ח' י"א, ישעיהו נ"ח י"ג, ויקרא כ"ד ט'.
