הדיבורים על מוסף שבת, שהוא בבחינת תוספת לתמיד, מצטרפים לדברים שאמר מו"ר הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל, על מוספי השבת והמועדים, ואלו דבריו. בפרשת המוספים מצאנו שני לשונות. בחלק מן המוספים נאמר, על עולת התמיד, ובחלק אחר נאמר, מלבד עולת התמיד. וביאר הוא זצ"ל, שההבדל הוא, שהמוספים הקרבים על עולת התמיד, הם תוספת וריבוי לקרבן התמיד. ואילו המילים מלבד עולת התמיד מכוונות לקרבן שמקריבים לכבוד המועדים, בנפרד מקרבן התמיד.
והנה, הביטוי על עולת התמיד, כתוב בשבת, בר"ח, ובחוה"מ פסח. ואילו ביו"ט ראשון של פסח, בשבועות ובסוכות, בר"ה וביוה"כ כתוב מלבד. והראה מו"ר בגמ', שהמועד הוא שורש החיוב בהלל. לכן אין אומרים הלל בשבת, דלא איקרי מועד. גם בר"ח אין אומרים הלל (מן הדין), אף דאיקרי מועד, משום דלא אקדיש בעשיית מלאכה. אין ר"ח מועד גמור כדי לחייב לייחד את היום למועד, ולמנוע את המלאכה. בסוכות אומרים הלל כל ימי החג, ואילו בפסח די ביו"ט ראשון, משום דחג חלוקין בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן, וברש"י שם, פרי החג מתמעטין והולכין. בסוכות כל יום מימי החג הוא מועד בפני עצמו, ובפסח החג כולו הוא מועד אחד, ודי בהלל ביו"ט ראשון.
בר"ה וביוה"כ אין אומרים הלל. אפשר מלך יושב על כסא הדין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה לפני? והיינו שהם ימי מועד גמורים לחייב הלל, ויש סיבה שאין ראוי לומר בהם שירה, וכדברי הרמב"ם, ר"ה ויוה"כ אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה. לפי זה שבועות, ר"ה ויוה"כ, הם מועדים גמורים, חג הפסח כולו אינו אלא מועד אחד, שעיקרו ביו"ט ראשון. אבל שבת ור"ח וימי חוה"מ פסח אינם חשובים מועד לחייב הלל.
לפי זה ביאר מו"ר, שהמועדים חייבים במוסף כקרבן נפרד, מלבד עולת התמיד, ושבת, ר"ח וחוה"מ פסח אינם חשובים מועד כדי לחייב מוסף בפני עצמו, והחיוב הוא להוסיף לתמיד, על עולת התמיד.
והנה לגבי שבת, מתאימים הדברים למה שכתבנו, וגם לצורת המוסף, שאינו אלא שני כבשים, כפול מן התמיד. אבל בר"ח ובחוה"מ פסח יש ריבוי קרבנות, וצ"ב, במה הם שונים ממוספי כל המועדים?
ונראה שימי חוה"מ פסח הם מועד כמו יו"ט ראשון, וכמו סוכות ושבועות. רק שאין הם מועד נפרד, ודי בזה שחגגנו ביו"ט ראשון, בהלל ומוסף מיוחד, ובשאר הימים אין צורך בהלל, וגם אין הם מחייבים במוסף בפני עצמו. אמנם כשנתחייבנו להוסיף לתמיד תוספת קרבן מפני חשיבות היום, הימים הם ימי מועד גמורים ואין חשיבותם נופלת מיו"ט ראשון, ולכן התוספת המחויבת הוא כמוסף של המועדים.
ר"ח אינו נקרא מועד בתורה, הוא אינו מופיע בפרשת המועדות, ואינו מקרא קדש. בפשטות אין בר"ח שום דבר שיכול להיקרא מועד. שום הנהגה אלוקית מיוחדת אינה מאירה בו, ושום אירוע מופלא לא היה בו. אמנם בגמ' מבואר שר"ח איקרי מועד, אלא שלא איקדש בעשיית מלאכה. המועד של ר"ח הוא נעלם, ואין בו גילוי, ולכן אין המועד מקדש את היום באיסור מלאכה. אין היום תפוס בקדושת המועד, ויכול האדם להמשיך במלאכתו כבכל יום.
ונראה שתוכן המועד הנעלם הוא בהבטחה שהבטיח ה' לישראל שהם עתידים לשוב אל ה' ולהיגאל. כמו שאומרים בקידוש לבנה, וללבנה אמר שתתחדש עטרת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה, ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו. חידוש הלבנה הוא עדות שאין העולם קבוע על עמדו, ויש בו מהלך של חידוש, ומזה יש מקור לאמונה בגאולה העתידה. רש"י הביא מקור שר"ח הוא מועד, מן הפסוק, קרא עלי מועד הנאמר בשעת החורבן. ודרשו, שנוסף יום של ר"ח לחודש תמוז. ולכאורה זהו גילוי שמתגלה בחורבן, כדי להבטיח שלא נכלה בגלות, אלא נחזור ונתחדש.
ונראה, שעיקר ר"ח הוא יום כפרה, כנאמר במוסף, זמן כפרה לכל תולדותיו, ולכן יש בו הבטחה גדולה על גאולת ישראל. אמר הקב"ה, שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח, שורש הקלקולים ההווים בעולם, הוא בבריאת העולם בחסרון. ור"ח הוא מועד שבו ה' מחפש דרכי תיקון לבריאה, ולכן הוא מועד נעלם על העתיד. עיקר הקרבת המוסף היא כתוספת לתמיד, אבל בהקרבה עצמה נרמז המועד. אבל השבת אינה מועד, ועניינה להעיד על העולם שלפנינו שהוא שייך לקדושה.
מקורות:
במדבר כ"ח, ערכין י' ע"א, נוסח קידוש לבנה, איכה א' ט"ו, תענית כ"ט ע"א, מוסף של ר"ח, שבועות ט' ע"א.
