תכנת שבת רצית קרבנותיה. כך הוא הנוסח ברוב הסידורים, חדשים גם ישנים. ויש בקדמונים שגרסו, תקנת שבת, וסמכו את הנוסח על הפסוק, איזן וחיקר, תיקן משלים הרבה. ומשמעותו, ייסד. הקב"ה ייסד את השבת כרעיון וכמציאות, והעמידה בעולם. ובדומה ללשון, תפילות אבות תקנום, שהכוונה, שהם אלו שייסדו והעמידו בעולם את סדר התפילות. ולכאורה, גם הגירסא המקובלת תכנת באות כ', מכוונת לאותו העניין, כמו הפסוק, אנכי תכנתי עמודיה סלה. מאותו השורש מגיע גם, את הכיור ואת כנו, ותרגומו, וית בסיסיה. בסיס קרוב מאד ליסוד.
ולפי זה, ביאור הקטע כולו הוא כך, הקב"ה ייסד בעולם את השבת, שעיקרה הוא, כמובן, השביתה ממלאכה, ולמרות זאת הוא רצה בקרבנותיה, שקיומם דורש מלאכות רבות האסורות בשבת. הדגש על רצונו ית', שהרי רק רצונו מאפשר את הניגוד של איסור מלאכה וציווי הקרבנות. ציווית פירושיה עם סידורי נסכיה. פירושי השבת, הם כל ל"ט המלאכות האסורות בשבת ותולדותיהן הרבות, שהם פירוט של השבת, וכמו כן ציווית גם את נסכי מוסף השבת, שהם פרטי הקרבנות. ריבוי הפרטים של השבת נובע ממעלתה, וגם פרטי הקרבנות מעידים על חשיבותם.
עצם העניין, שמותר בשבת לעשות את כל המלאכות הכרוכות במוסף שבת, ברור מאליו. אין הדבר דומה להתנגשות מקרית בין שתי מצוות, כמו מילה בשבת או קרבן פסח בי"ד שחל בשבת. כאן מצוות הקרבת מוסף ניתנה מלכתחילה בשבת, וברור מתוך הכתוב בתורה שהיא דוחה את איסור המלאכה בשבת. ועדיין יש להתבונן בגדר הדבר. האם יש כאן התנגשות בין מגמות שונות, שהתורה קבעה שהאחת דוחה את חברתה, דהיינו, הצורך בקרבן דוחה את איסור המלאכה. או שהשבת וקדושתה מחייבות את את הקרבן כמו שהן מחייבות את איסור המלאכה.
ראשית, כבר הבאנו את דברי מו"ר הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל, שאיסור מלאכה בשבת הוא מצד קדושת היום, וגדרו הוא שלא נעסוק בשבת בעניינינו שלנו. מזה מבואר שכל מלאכה שהיא מלאכת שמים לגמרי, שהמלאכה ופרטיה כולם נקבעו בציווי ה', מותרת בשבת. כך הוא הדין בכל מצווה שזמנה קבוע, כמילה וקרבן פסח, עדות החודש וקציר העומר, ובוודאי מוסף השבת. לפי זה המצוות הללו אינן דוחות את השבת, אלא מותרות בה, שהרי איסור מלאכה אינו מתייחס כלל למלאכת שמים.
אבל ביחס למוסף שבת יש עניין נוסף. קדושת השבת נועדה לקרב בין ישראל לה'. הקב"ה שובת בשבת לכבוד שביעות רצונו מן העולם, ואנחנו מוזמנים להשתתף במנוחתו ובשמחתו. על הפסוק – אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, כתב רש"י, אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה. ובמדרש רבותינו דרשו על הפסוק הזה, משל למלך יושב ומטרונא יושבת כנגדו, העובר ביניהם חייב. השבת היא יום של אהבה בין ישראל לה', וראוי הדבר שיביאו ישראל בשבת קרבן עולה לרצון להם לפניו. לפי זה מוסף שבת אינו דוחה את השבת, ואינו רק מותר בשבת, אלא עשיית הקרבן על המלאכות הכרוכות בו, מקדשת את השבת. ואם כן, ביאור מילות התפילה הוא, אתה ה' תכנת וייסדת את השבת בעולמנו, שגדרה הוא שביתה ממלאכה, קדושה ומנוחה, ואהבה וקירבה בינך ובין עמך, ומכוח זה רצית את הקרבנות שיבטאו ויעצימו את קירבתך לישראל.
במוסף שבת אין שעיר לחטאת, כמו שיש במוספי המועדים. והטעם הוא, משום שהשבת נועדה לבטא את הרצון והאהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים, ואין בשבת מקום למחילת חטא ולסליחת עוון. וכתב בעל נימוקי יוסף, אבל של שבת לא בא אלא לרצות, כדאמרינן במוסף רצית קרבנותיה.
ונראה שיש צד נוסף לשייכות שיש לקרבן המוסף לעצם קדושת השבת. מבואר בתורה שתחילתה של השבת הוא אצל הקב"ה בעצמו. פרשת ויכולו נאמרה לפני שנודע לאיש בעולם על קדושת השבת, ולמדנו ששורש השבת הוא בשביעות רצונו של ה' בעולמו שברא. והכוונה, שהבריאה פונה אל ה' ומחזירה, כביכול, את העולם לבוראו.
לפי זה, קרבנות השבת מבטאים משהו מהותי ומרכזי בעולמה של השבת. הם מבטאים את ההכרה של העולם בבריאה, ואת השבת העולם אל בוראו. בזה מתבאר באופן נוסף גם הלשון, רצית קרבנותיה. בקרבנות השבת מתקיים עיקר רצונו ית' בבריאה. תכנת שבת, ולכן רצית קרבנותיה.
מקורות:
נוסח מוסף של שבת, תקנת בק' מופיע בפי' ר"י ב"ר יקר ובנוסח חב"ד, קהלת י"ב ט', ברכות כ"ו ע"ב, תהילים ע"ה ד', שמות ל"ח ח' ובאונקלוס, שמות ל"א י"ג וברש"י שם, מדרש רבה שם, נימוקי יוסף מגילה כ"ט ע"א, בראשית ב' א'-ג'.
