כתב הגר"א: מצוה לענג את השבת במאכל ומשתה ולכבדו בכסות נקיה, ושיהיה כוונתו לשם שבת ולא להנאת עצמו, על זה אמר וקראת לשבת עונג, לשבת דייקא, וכן אמר, וכל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, וכן סדרו לנו בתפלה, מענגיה לעולם כבוד ינחלו, מענגיה דייקא, היינו הנשמה היתירה שזוכין לה המשמרין את השבת כדת. ולכן כשאמרו חז״ל כל המענג את השבת כו׳, הביאו ראיה מהכתוב, אז תתענג על ה׳. דברי רבנו הגר"א בפשוטם מרחיקים את מצוות עונג שבת בצורתה הנכונה מרבים וגם טובים, וכמאמר החכם מכל אדם, מי יאמר זכיתי לבי, לטהרו מכוונה להנאת עצמו באכילה ושתיה. גם צריך קצת התבוננות להגדיר מאי משמע שאדם נהנה שלא להנאת עצמו, ובפשטות אין הנאה אלא הנאת הנפש של האדם עצמו, ומהי המשמעות של הנאה לכבוד שבת?
בכלל, הדעת איננה סובלת להוציא את רוב ישראל מהמעלה של מענגי שבת, ומצווה לחפש דרך להבין את הדברים באופן שיוציא מן הכלל רק יחידים ומועטים. ודוגמה לדבר מה שלמדנו בגמ', איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן. וברש"י, זכו – ללכת בדרך ישרה, שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת. ובהשקפה ראשונה דברי רש"י קשים מאד. וכי לא היה בידו לפרש זכו בדרגה גבוהה יותר? וכי איש ואישה שכל מעלתם שאינם מנאפים, די בזה כדי שיזכו לשכינה ביניהם? ונראה, שאם חז"ל היו מעמידים את צד הזכות לבד, והיו אומרים איש ואישה זכו, שכינה ביניהן, היה נכון לפרש זכו על מדרגה גבוהה. אבל כיון שחז"ל העמידו כאן שני צדדים, וכל מי שאינו בכלל שכינה ביניהם הוא בהכרח נכלל באש אוכלתן, סברא הוא שזכו הוא דרגה שרוב ישראל זוכים לה. וכך נראה גם בדברי הגר"א, כיון שכל מי שאינו מתענג לכבוד השבת, מבטל לגמרי מעלת עונג שבת, בהכרח אין המדובר על דרגה גבוהה, אלא על דרגה שרוב ישראל הכשרים זכאים לה.
וראשית, נראה לומר שכל אדם שמחויב להנאת שבת, מגלה בזה שכוונתו לכבוד שבת. ואבאר הדברים. אם אדם מכין לשבת ואוכל בה סעודה משובחת, ואינו אוכל סעודה כזו, או קרובה אליה, בימות החול, ומאידך אין שבת שהוא מבטל או ממעט בהכנתו לכבוד שבת, גם אם יש מיני מפריעים שמקשים על ההכנה לשבת, הרי הוכיח בזה שעיקר כוונתו אינה להנאת עצמו, אלא לכבוד השבת. ובאמת רוב ישראל הכשרים נמצאים בדרגה זו, שהם רגילים לכבד את השבת במיני מטעמים, הרבה מעל המורגל אצלם בחול. מאידך, ברור ומחויב אצלם, שבכל שבת הם משתדלים בכבודה של שבת, גם אם המצב מקשה מאד על ההכנה או על העונג. נראה שאין דרך לומר שאין כוונתם לכבוד שבת.
ואע"פ שכוונתם היא ללא דופי, יתכן שחסרה להם מודעות. מחמת ההרגל, העייפות וריבוי הטירחה בהכנות לשבת, אין ליבם פנוי וער להתבוננות על גודל המשמעות של השבת, ועל הרוממות שיש בעונג שבת ובמצוות השבת בכלל. ונכון לחפש דרכים להעשיר את התודעה בעבודת ה' בכלל, וביחס לכבוד שבת בפרט. זה יכול להיעשות, למשל, ע"י לימוד סוגיות וספרים העוסקים במעלת השבת.
אמנם נראה שבדברי הגר"א רמוזה משמעות נוספת בעניין הכוונה בעונג שבת לכבוד השבת, וזה במה שהזכיר בתוך דבריו את עניין הנשמה היתירה. ואנסה לבאר את הדברים לפי הבנתי.
עניין נשמה יתירה נלמד בחז"ל מהפסוק, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש. וכבר מילתנו אמורה, שכוונת הפסוק שעם ישראל נקראים להשתתף עם ה' בשמחתו בעולם הנברא. ולפי זה גדר נשמה יתירה הוא שיש לאדם רוחב לב ודעת, להתבונן במבט העליון של ה' על העולם, ולהגיע לאמונה בתכנית האלוקית הכללית. ומבוארים הדברים במזמור שיר ליום השבת, שמכוח השבת יכולים ישראל לחוש את גודלה ועומקה של המגמה האלוקית, וכך הם מכריזים ומעידים, כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן.
ולפי הבנה זו, גדר סעודות השבת הם לכבוד העולם שהקב"ה ברא, ומכוח ההכרה שהעולם שלנו מתאים וראוי למגמה, ונכון לשמוח ולעלוץ בשמחה של ה' בו. ולפי זה נראה שגדר העונג לכבוד שבת אינו שהאדם לא יחפוץ להתענג. אלא שהעונג יהיה לכבוד התוכן של השמחה בשבת, והיא שמחת ה' בעולם הנברא. והרי זה כאדם שמכין אוכל לנישואי בנו. הוא בוודאי נהנה מהאוכל הטעים והמשובח, אבל גם ברור לגמרי שאין הוא מתענג לשם הנאה בעלמא, אלא לכבוד השמחה הגדולה.
מקורות:
ביאור הגר"א לישעיהו פ"א, ישעיהו נ"ח י"ג-י"ד, שבת קי"ח ע"א, סוטה י"ז ע"א וברש"י שם, ביצה ט"ז ע"א, שמות ל"א י"ז, תהילים צ"ב ד'-ה'.
