אתה אחד, ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, תפארת גדולה ועטרת ישועה, יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. כך פותחת ברכת השבת במנחה. לפני שניגע בעומק הדברים הגדולים הללו, נכון לנסות לבחון את המילים בפשוטן ובמשמעותן.
השבח הזה, מדבר על מתנת השבת שקבלו ישראל, שהיא יום מנוחה וקדושה. מחברי התפילה עטו למעלה זו של השבת, יום מנוחה וקדושה, הגדרות ייחודיות מאד, וכינו אותה – תפארת גדולה ועטרת ישועה. המילים תפארת גדולה, בלי להעמיק בהן, מובנות כיופי וחשיבות. השבת, מנוחתה וקדושתה, הן חשיבות ויופי לישראל. אבל המילים עטרת ישועה אינן מובנות כל הצורך. ישועה היא יציאה מצרה ומצוקה. מאיזו מצוקה אנו נושעים בשבת? ומהו החיבור בין ישועה לעטרת?
מתקני התפילה הזו, ראו צורך להקדים לשבח הזה על השבת, דברים גדולים הנוגעים ליסודות היהדות. אתה אחד, ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. מפרשי הסידור שולחים אותנו אל הפסוקים שמהם נחצבו מילות התפילה. ברור שהמילים אתה אחד ושמך אחד, מתייחסים לנבואת זכריה, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ידוע לנו גם ששבחם של ישראל שבא כאן, פסוק הוא בתפילת דוד בספר שמואל, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אשר הלכו אלוקים לפדות לו לעם, ולשום לו שם, ולעשות לכם הגדולה, ונוראות לארצך מפני עמך, אשר פדית לך ממצרים גויים ואלוהיו. ועדיין לא עלתה בידינו הבנת המבנה שהניחו מתקני התפילה. מהו עניין ייחוד ה' כהקדמה למנוחת וקדושת השבת? ומהו היחס בין ייחוד ה' לייחודו של עם ישראל, גוי אחד בארץ? ובכלל, הנבואה שנאמר בה ה' אחד ושמו אחד, מדברת במפורש על מציאות אחרת, ביום ההוא. וכאן מניחה התפילה את התיאור השלם הזה לחיים של העוה"ז, וזה בוודאי צריך בירור.
ולכאורה, השימוש בפסוק המתאר את העולם הבא בתוך שבחי השבת, מביא אותנו לכך שעל השבת נאמר שהיא מעין עולם הבא, או כמאמר הגמ', שבת אחד משישים בעוה"ב. וכיון שאנו מגדירים כאן את השבת כיום מנוחה וקדושה, אנו למדים שבנקודה זו נמצאת הארת עולם הבא בשבת. גדרו של עוה"ז הוא עולם העבודה. וחלק מרכזי של עבודתנו בעולם הוא השגת הקדושה. לאמר, שבגדרי עולמנו שלנו, עבודה וקדושה הולכים יחדיו, ובמקום שנמצאת מנוחה בעולם, בדרך כלל יש בזה כדי להרחיק את האדם מן הקדושה.
זהו עניינה של השבת, שהמנוחה והקדושה מתחברות בה. השבת מבטאת שמצד עומק הדברים ושורש המציאות, גם העוה"ז מתאים לתכליתו, ושייכת בו מנוחה וקדושה יחדיו. מנוחת השבת היא התודעה של ישראל שהשכינה שורה בהם, והם ראויים למעלתם. יום מנוחה וקדושה לעמך נתת.
האפשרות הזו, של מנוחה וקדושה יחדיו, יש בה תפארת גדולה לישראל. בין כל המתנות שנתן הקב"ה לישראל, שכולם ניתנו מאהבתו אלינו, בולטת השבת שיש בה גדולה יתירה, משום שהיא נותנת לנו אחיזה בעולם אחר, בעולם שהוא בשבילנו בבחינת עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו. אבל השבת יש בה גם עטרת ישועה. יש בה הארה וגדולה שמצליחה להושיע אותו ולהוציאנו מכבלי העולם הזה, עולם שיצר הרע שולט בו ומלאך המוות שולט בו.
אבל כל זה דורש הקדמה. השבת לא תיתכן בלי שנדע את ייחוד ה' בשלימותו, כבר בחיינו כאן. אמנם גילוי גמור של ייחוד ה', בבחינת ה' אחד ושמו אחד, יהיה ביום ההוא, ועדיין לא זכינו לו. אבל ההבנה שה' אחד ושמו אחד היא התודעה שכנסת ישראל חיה איתה, גם בעוה"ז. המשמעות היא שאנחנו מנהלים את חיינו כאן מתוך ציפיה ליום ההוא. כל אחד מאיתנו מתכוון להשיב תשובה חיובית כשהוא יישאל לפני בי"ד של מעלה, האם ציפית לישועה. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. אנחנו אלה שנועדו לקבל את ישועת ה'. אנחנו מקיימים את חיינו מתוך הישענות על הגאולה במצרים, ועל הבטחת הגאולה העתידה. זהו פשר של הצירוף, אתה אחד, ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. הניגוד בין מנוחה וקדושה, שהוא מיסודות הקיום בעוה"ז, אינו מוחלט. בשורש הדברים נמצאת האפשרות שהעולם יגשים את ייעודו, והגילוי יתקיים. עם ישראל הוא גוי אחד, שמתאים לרעיון הזה.
הקב"ה יצר בעולם ציור של משהו מן העוה"ב. תפארת גדולה ועטרת ישועה, יום מנוחה וקדושה לעמך נתת.
מקורות:
נוסח מנחה של שבת, זכריה י"ד ט', שמואל ב' ז' כ"ג, הפיוט מה ידידות בזמירות לשבת, ברכות נ"ז ע"ב, שם ל"ד ע"ב, ישעיהו ס"ד ג', שבת ל"א ע"א.
