הגמ' בפסחים הביאה ברייתא העוסקת בקידוש של שבת. זכור את יום השבת לקדשו, זוכרהו על היין. אין לי אלא ביום, בלילה מנין? ת"ל זכור את יום השבת לקדשו. הגמ' מקשה על הברייתא שתי שאלות, בלילה מנין, אדרבה עיקר קדושא בלילה הוא קדיש, דכי קדיש תחלת יומא בעי לקידושי, ותו, בלילה מנין ת"ל זכור את יום, תנא מיהדר אלילה וקא נסיב ליה קרא דיממא? ראשית, הברייתא מחפשת מקור לקידוש הלילה, הרי קידוש זה הוא עיקרי יותר, משום שראוי לקדש את השבת בתחילת היום. ועוד, איך מביאים מקור לקידוש הלילה מהפסוק זכור את יום? מכח שאלות אלו, מהפכת הגמ' את גירסת הברייתא. הכי קאמר, זכור את יום השבת לקדשו – זוכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא בלילה, ביום מנין? ת"ל זכור את יום השבת.
בקריאה פשוטה שאלות הגמ' הן מוכרחות לגמרי, ושינוי הגירסא הוא הפתרון היחידי האפשרי, כדי שיהיה מובן כלשהו לדברי הברייתא. אמנם, מאידך, קשה להעלות על הדעת שנוסח הברייתא השתבש כל כך. ולכן נראה שאפשר לקרוא את הברייתא כפי שהיא כתובה, ולהבינה היטב.
כלל גדול יש לנו בתורה, שמצוות שקיומן נמשך, חלות על כל הזמן המדובר, ואילו מצוות שקיומן הוא מעשה אחד, זמנן אינו אלא ביום המדובר. דוגמה טובה לדבר היא מצוות סוכה ולולב. מצוות סוכה מתקיימת במשך זמן, שהרי היא מצוה נמשכת, לדור בסוכה, ולכן היא חלה מתחילת ליל ט"ו, במשך כל החג. לעומתה מצות לולב היא מעשה שנעשה ברגע אחד, ולכן זמנה הוא ביום ולא בלילה. הדבר הזה נובע מכך שעיקרו של מועד הוא ביום ולא בלילה, ולכן מצוות היום נעשות ביום. לעומת זאת גם הלילה הוא חלק מן היום, ואין סיבה שמצוות שקיומן נמשך, לא יחולו על כל המועד.
לפי זה ניתן להבין את הברייתא בפשטות. התורה ציוותה אותנו להזכיר את השבת על היין. שואלת הברייתא, מתי אמורה מצווה כזו להיעשות? לכאורה מהלך הדברים הרגיל ראוי ללמד שזמנה של מצוה זו הוא ביום השבת, שהרי היום הוא העיקר בכל המצוות שנעשות בזמן מסוים, ואינן מצוות נמשכות. וא"כ, מניין שיש להקדים את הקידוש לליל השבת? ובפשטות, אם היינו קובעים שזמנו של הקידוש הוא ביום השבת, המקדש בלילה לא היה יוצא, כדרך שמי שנטל לולב בלילה, או מל בלילה לא יצא. על זה משיבה הברייתא, שיש לדרוש מלשון הכתוב – זכור את יום, שאין הקידוש דבר שצריך להיעשות בשבת, אלא המצווה היא לקדש את יום השבת, וסברא פשוטה היא שצריך לקדש בלילה.
ודין זה, שמצוות הקידוש היא מצווה להחיל קדושה על יום השבת, הוא דין אמת, שהרי גם הגמ' נקטה כן בדבריה, כשאמרה שפשוט הוא שקידוש הוא בלילה, הוציאה זאת במילים – זוכרהו על היין בכניסתו. והיינו, שאין מצוות קידוש חלה בלילה, ולא ביום, אלא המצווה היא לקדש את השבת מיד בכניסתה. וגם המאחר לקדש בתוך הלילה, חורג מהדין, שהרי המצווה היא לקדש את השבת דווקא בכניסתה.
ועיין בדברי הטור שכתב, ואם לא קדש בלילה, יש לו תשלומין למחר כל היום. וכתב רב עמרם אם לא קדש בלילה מחמת שכחה או אונס יקדש למחר. אבל הרמב"ם ז"ל כתב: לא קדש בלילה בין בשוגג בין במזיד יקדש למחר, והכי מסתבר טפי. דעת הגאונים בוודאי רואה את חובת הקידוש מיוחדת לליל השבת, והמקדש ביום הוא בבחינת תשלומין, וכמו תשלומי תפילה אין מקום לתשלומין רק בשגג או בנאנס. אבל הרמב"ם חולק וסובר שגם במזיד יכול לקדש ביום. ונראה שאין הוא חולק על כך שמצוות קידוש היא לקדש את השבת מתחילתה, וכך הוא עצמו כתב, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו. אלא שכשם שיש חובה לכתחילה לקדש את כל השבת, מיד בכניסתה, יש חובה לקדש את מה שנשאר מן השבת, אם לא קידש בלילה, ומקדש ביום. ולכן אין לזה תורת תשלומין, והריהו כמקדש בלילה, אלא שהחסיר מחובתו לקדש את כל השבת.
ואל ירע בעינינו שאנו מפרשים בברייתא פירוש שונה מן הגמ', כי כן היא הדרך בכמה מקומות שחכמי הגמ' למדו את דברי התנאים שלא כפשוטם, כדי ללמוד מהם דברים נוספים. וכאן דרשו מן הברייתא שגם הקידוש שעושים ביום השבת, שאין בו ברכה על קדושת היום, ורק שתיית יין היא, יש בו משום מצוות קידוש. וגדר הדברים הוא ששתיית היין בתחילת הסעודה היא מפני שאין זו סעודת חול, אלא סעודה חשובה ועומדת לכבוד השבת. ומתחילים אותה בהכרזה ובשתיית כוס יין, וזה דרך קדושה וחשיבות.
וברור הדבר שאין ברכת בורא פרי הגפן חלק מן הקידוש, אלא הכשר מצווה היא שהרי אסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה. ורק השתייה היא הקידוש. ואם יש אדם שאיננו מברך, כגון שהוא אילם, ובוודאי פטור מן הברכה, מקדש בשבת שחרית ע"י שתיית יין בלבד.
ולמדנו א"כ, שקידוש של ליל שבת, הוא כמקדש את השבת ומחיל עליה קדושה, וזאת אע"פ שהשבת בוודאי קדושה מעצמה. וחובה להקדים ככל האפשר את הקידוש לכניסת השבת. וקידוש של יום הוא הכרזה על הסעודה כסעודה חשובה ע"י שתיית יין בראשיתה.
מקורות:
פסחים ק"ו ע"א, ברייתא כעין זו נמצאת לפנינו במכילתא, שמות כ' ז', טור או"ח סי' רע"א, רמב"ם פכ"ט מהל' שבת הל"א.
