אמרו חכמים במשנתם, מאימתי קורין את שמע בערבין, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים עד חצות. רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר. ובגמ', חכמים כמאן סבירא להו אי כרבי אליעזר סבירא להו לימרו כרבי אליעזר, ואי כרבן גמליאל סבירא להו לימרו כרבן גמליאל לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקא אמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. וברש"י שם, חכמים כמאן סבירא להו – במשמעות בשכבך האמור בתורה. אי כר' אליעזר סבירא להו – דאית ליה בשכבך כל זמן שבני אדם עוסקין לילך ולשכב, זה מקדים וזה מאחר. לימרו כר' אליעזר – דאמר סוף האשמורה הראשונה דודאי כל שדעתו לישן כבר שכב וישן. ואי כרבן גמליאל סבירא להו – דמשמע ליה בשכבך כל זמן שבני אדם שוכבים, ויש בכלל הזה כל הלילה. נחלקו התנאים בפירוש הכתוב בשכבך. רבי אליעזר ס"ל שפירוש המילה הוא בזמן שבני אדם הולכים לשכב, מתחילת הלילה עד סוף האשמורה הראשונה. ואילו חכמים סברו שפירוש בשכבך הוא הזמן שבני אדם שוכבים במיטתם, כל הלילה.
לעומת זאת, ביאור המילה ובקומך, הוא בוודאי הזמן שבו בני אדם קמים ממיטתם. וזה לחד מ"ד עד הנץ, שאז רוב בני אדם כבר קמו ממיטתם. ואילו דעת רבי יהושע עד שלוש שעות, והטעם שנתבאר במשנה, שכן דרך מלכים לעמוד בשלוש שעות. די במיעוט שקמים אז ממיטתם כדי לקבוע שגם זה הוא זמן קימה. ויל"ע, ראשית, מה הוא שורש מחלוקתם של רבי אליעזר וחכמים בפירוש המילה שכיבה. ולדידן, שגדר שכיבה הוא כל זמן שבני אדם שוכבים על מיטתם, יל"ע מדוע חילקה התורה בין זמן שכיבה שמתייחס לכל הלילה, לזמן קימה שמתייחס רק לתחילת היום ולזמן שבו בני אדם קמים ממיטתם, ולא לכל היום ולזמן שבני אדם עומדים.
ובאמת, בספר כס"מ על הרמב"ם כתב להקשות כך – יש שואלים מ"ט בשכבך דרשינן כל זמן שבני אדם שוכבים על מיטתם, ואם כן בשכבך פי' בעודם שוכבים, ולמה לא דרשו כן ובקומך כל זמן שבני אדם קמים, דהיינו כל היום. וי"ל דאין הכי נמי דהכי דרשינן ליה, ומשום הכי אמרי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות, ואילו לא היה זמן קריאת שמע כלל היו ברכותיו לבטלה. אלא משום דקי"ל דצריך לסמוך גאולה לתפלה, ותפלות כנגד תמידין תקנום, והתמיד היה קרב עד ד' שעות ואם כן קודם צריך לקרות קריאת שמע ולכך הקדימו זמנה עד סוף שלש שעות, ואסמכוה אקרא ובקומך בשעה שדרך בני אדם קמים. ותדע דאסמכתא היא ולא עיקר פירושא דקרא, דתלי טעמא עד סוף ג' שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות, ואטו בני מלכים מי הוו רובא דעלמא, אלא ודאי כדאמרן. הרי שנקט מרן שזמן קריאת שמע מדאורייתא כל היום, ובקומך מתפרש כל זמן שבני אדם עומדים. ורק מדרבנן הקדימו זמן ק"ש של שחרית, ואסמכוהו אקרא לדרוש בקומך, בזמן שבני אדם קמים ממיטתם.
ודברים אלה קשה לקבלם. א. בוודאי יש הבדל בין לשון שכיבה ללשון קימה, שהרי לשון שכיבה מתאים גם להליכה לשכב במיטה, וגם לשכיבה הנמשכת כל הלילה, ואילו לשון קימה אינה מתאים אלא לקימה מן המיטה, ולא למצב העמידה של כל היום. ב. שלא מצאנו רמז בחז"ל שזמן קריאת שמע של שחרית הוא מדרבנן, ומדאורייתא זמן ק"ש כל היום. ובאמת, גם רבי יוסף קארו עצמו, לא הזכיר טענתו זאת לא בבית יוסף, ולא בשו"ע. לאמר, להלכה אנו נוקטים שפירוש המילה בקומך מתייחס לקימה מן המיטה, וזמן ק"ש של שחרית הוא מדאורייתא. וצריכים להבין מדוע חילקה תורה בין ק"ש של לילה, שהיא תלויה בשכיבה, ולא בהליכה לשכב, וזמנה כל הלילה, ואילו ק"ש של שחרית, תלויה בקימה, ולא בעמידה מחוץ למיטה, וזמנה רק בתחילת היום. ובפרט, שרבי אליעזר ס"ל שגם זמן שכיבה מתפרש על ההליכה לשכב, בתחילת הלילה.
כדי להבין את העניין, נפתח את הדיון בשורשי מצוות קריאת שמע. מצוות קריאת שמע בשכבך ובקומך, עניינה הוא לקרוא את ייחוד ה' על מצבי האדם השונים, היום והלילה, ולהכריז ששניהם מיד ה' באו עלינו. כפי הנראה זהו התוכן של הברכה הראשונה שלפני קריאת שמע, יוצר אור בשחרית, ובערב מעריב ערבים. ה' הוא יוצרם ומנהיגם של היום והלילה, האור והחושך.
בשכבך ובקומך הם שני מצבים עקרוניים בחיי האדם, שעליהם נצטווינו לקרוא את שמע. ק"ש של שחרית מתייחסת לפגישה של אדם עם העולם המתגלה מחדש כל בוקר לפני האדם. ק"ש של ערבית מתייחסת למצב החושך, השכיבה במיטה. במצב הזה, כביכול אין כלום, לא מתרחש שום דבר, והמציאות החיצונית נעלמת מהאדם, והאדם שוהה עם עצמו. ק"ש של שחרית מצטרפת לתפילת אברהם, שהוא מגלה את הבריאה וקורא עליה את שם ה', ולכן זמנה הוא רק שהיום עדיין חדש, ובני אדם עדיין קמים ממיטתם ומגלים את העולם. לעומת זאת ק"ש של ערב, נמשכת כל הלילה. המצב המחייב אותה מתקיים כל הלילה.
רבי אליעזר, לעומת זאת, כנראה סבר שגם מצב הלילה מחייב ק"ש בתחילתו, ולכן פירש בשכבך, כשאנו הולכים לישון.
מקורות:
ברכות ב' ע"א, שם ד' ע"א וב' וברש"י, שם ט' ע"א, כס"מ סוף פ"א מהל' ק"ש, ברכות י' ע"ב.
