הראנו למעלה איך הדין המחייב לכתחילה להשמיע לאוזנו נוהג בכל הברכות, ולא רק בקריאת שמע. ובמשנ"ב הביא את דברי הראב"ד שזהו דין לכתחילה מדאורייתא. ובארנו, שיש כאן תפיסה שזוהי צורתו השלימה של הדיבור, שדורש שתהיה שמיעה לדיבור. ולכן כל היכא דבעינן דיבור בעינן לכתחילה שישמיע לאוזנו. אמנם בדיעבד יצא, משום שגם בלי דיבור שלם יצא ידי חובה.
ואם כן הוא, צריך להיות הדין שגם בתפילת עמידה, צריך לכתחילה שישמיע לאוזנו. שהרי בוודאי גם בתפילה צריך דיבור ואם דיבור שלם צריך שישמיע לאוזנו, מסתמא גם בתפילה צריך דיבור שלם. וכך נראים הדברים בלשון השו"ע, שהרי כתב, לא יתפלל בליבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו, ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו. והיינו אע"פ שבתפילה נאמר דין לחש, אין זה סותר שצריך דיבור, ולכתחילה דיבור הוא כשמשמיע לאוזנו, וגדר הלחש הוא שלא ישמיע קולו לאחרים.
אמנם בספר הזוהר נאמר, האי צלותא סלקא וצייתין לה כל אינון דאקרון מארי דאודנין, ואי ההיא צלותה אשתמע לאודנין דבר נש, לית מאן דציית לה לעילא. ורבים הבינו בדברי הזוהר שראוי שלא ישמע הקול אפילו לאוזני המתפלל. וכך הביא הב"י בבדק הבית, וצירף את דברי הזוהר לנאמר בתוספתא, יכול יהיה משמיע קולו בתפילתו, פירש בחנה, וחנה היא מדברת על ליבה, והכריע שראוי לחוש לשיטה זו, ולהתפלל עמידה בלחש גמור. וכך גם כתבו בשם האר"י, שראוי להתפלל עמידה בלחש ממש, מלבד אם בלי השמעת הקול קשה לו לכוון בתפילה. ולכאורה יש לעיין, איך נעלמה חובת הדיבור המושלם בתפילת עמידה.
ורבנו הגר"א וכן במגן אברהם, פירשו דברי הזוהר באופן אחר, ולדבריהם כוונתו לשלול שישמע קול המתפלל לאחרים. אמנם בדברי התוספתא קשה יותר לדחות את ההבנה הפשוטה, שהרי הביאו את הפסוק בחנה, וחנה היא מדברת על ליבה, ומשמע שאין שום שמיעה. ועכ"פ, צריכים אנו לפרש את השיטות שבתפילת עמידה אין צריך להשמיע לאוזנו.
ונראה שיש עניין מיוחד בתפילה שהאדם עומד לפני המלך, וביארנו למעלה, שבתפילה כביכול האדם אינו בעולמו הרגיל, וכאילו הוא עלה למרום ועומד לפני מלכו. ויש בצורת התפילה שאין האדם עומד במקומו על הארץ בין בני אדם, אלא הוא לבדו מול קונו. תן דעתך מתיאור הדברים בתפילת חנה, וחנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, ויחשבה עלי לשיכורה. ומשמעות הדברים שהיא היתה נראית לעלי הכהן כאדם שאינו חלק מחברת בני אדם, ודיבורה לא היה כדיבור שאנשים רגילים בו, ולכן חשבה כשיכורה. ומתחברים הדברים אם מה שהבאנו מדברי האר"י, שבשעת התפילה האדם עולה לעולם האצילות, וממילא כללי הדיבור אינם נוגעים אליו. ורק תנועת השפתיים היא האחיזה היחידה של התפילה בעלמא הדין.
ועוד נראה, שבכל התפילות והברכות האדם עומד בעולמו ומשבח ומברך את קונו. ואע"פ שהדיבורים שבפיו פונים אל ה', שהרי הוא מדבר אליו בלשון נוכח, ובוודאי בורא העולם שומע את דבריו, אין סוף התפילה הדיבור אל ה'. השיר והשבח הברכה והתודה, הם גם דיבורי האדם לכבוד ה', לפני חבריו ואנשי מקומו. מהטעם הזה הסברנו למעלה ראוי שיפסיק האדם בכל ברכותיו ושבחיו מפני הכבוד ומפני היראה, שהרי היחס של המתפלל אל סביבתו אינו מתבטל, ולכן, צריך שלפחות הוא ישמע את דבריו, שהרי דיבור בלא כל שמיעה הוא דיבור חסר. אמנם תפילת עמידה עניינה הדיבור עם ה' ביחידות, ולכן די בשמיעת ה', ואין צורך בהשמעת קולו כלל. ועיין עוד בדברי השו"ע בתיאור צורת התפילה, וז"ל, וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. וברמ"א שם הוסיף, ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מליבו. וכל דיבורים אלו נובעים מגדר התפילה שהיא עמידה לפני המלך ודיבור איתו.
כללו של דבר, תפילת עמידה איננה אחת מן התפילות שאנו מתפללים, אלא היא אירוע של מפגש עם ה'. מהבנה זו יוצאות הרבה הלכות שנאמרו בתפילה, כמו איסור הפסק מוחלט, ודין עמידה, וכובד ראש, והאיסור לעבור לפני המתפלל, ועוד דינים רבים. וגם דין תפילה בלחש נובע ממנו, שאין ראוי שישמעו אחרים את דברי האדם עם מלכו. אמנם נחלקו בזה רבותינו, אם הלחש הוא רק כלפי אחרים, או גדר הלחש שאין כאן דיבור גמור, ואין צריך שישמיע לאוזנו.
ב. ובגדר האיסור לעבור לפני המתפלל, כתב המשנ"ב, אסור לעבור, מפני שמבטל כוונתו עי"ז. וחיי אדם כתב הטעם מפני שמפסיק בין המתפלל לשכינה. ומריש הוו"א שעיקר הטעם הוא הראשון, ולשון הגמ', וסיים רב, ולא פסקיה לצלותיה דרבי ירמיה, והעירני גיסי הגדול הג"ר מרדכי וולך שליט"א, שאם העניין הוא משום הפרעת הכוונה, אינו מובן לשון הפסקה שנזכר כאן. ויותר משמע שהטעם הוא שהמתפלל שכינה כנגדו, והעובר לפני המתפלל הריהו כמפסיק בין המתפלל לשכינה. וכך משמע גם בדין היושב ע"י המתפלל, שבגמ' הגדירו אותו 'היושב בתוך ד' אמות של תפילה'. ומשמעות הדברים שהתפילה חלה על המקום, ולכן חל בו איסור ישיבה. ולפ"ז יש לדון אם מותר לעבור לפני מי שסיים תפילתו, ועדיין לא פסע לאחוריו, ועוד חזון למועד.
מקורות:
משנ"ב ס"ב ס"ק ד', שו"ע או"ח ק"א סעיף ב', זוהר ח"ב ר"ב ע"א, ב"י סי' ק"א, תוספתא פ"ג דברכות הל"ט, שמואל א' א' י"ג, עולת תמיד שער התפילה, שו"ע או"ח צ"ח א' וברמ"א, משנ"ב ק"ב ס"ק ט"ו, חיי אדם כ"ו ג', ברכות כ"ז ע"א, שם ל"א ע"ב.
