אמרו, גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר: כי אל דעות ה'. גדול מקדש שנתן בין שתי אותיות, שנאמר: מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה'. ובהמשך, כל אדם שיש בו דעה – כאילו נבנה בית המקדש בימיו; דעה נתנה בין שתי אותיות, מקדש נתן בין שתי אותיות. מקשה הגמ', אלא מעתה, גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר: אל נקמות

במרכזה של שירת הים נאמר, מי כמוכה באלים ד', מי כמוכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא. הפסוק הזה, בקריאה ראשונה, מעמיד את בורא העולם מול כוחות אחרים, ומספר לנו, שהקב"ה אדיר בכוחו ובמעשיו מכל האלים, והוא מנצח אותם. הרעיון הזה הוא תמוה, לכאורה. מי הם האלים הללו, ומי הם כל הנבראים כולם, שהקב"ה אמור להתפאר בעליונותו עליהם? ישעיהו הנביא

פרשת בשלח נקראת בתורה פעמיים בשנה, על סדר הפרשות, ובשביעי של פסח. ההפטרות שתקנו לנו חז"ל לקרוא בשתי ההזדמנויות הללו, הן שתי שירות. בפרשת בשלח אנו קוראים בשירת דבורה, ובשביעי של פסח אנו מפטירין בשירת דוד, בסוף ספר שמואל. ההפטרות שאנו קוראים בדרך כלל, הם מעניין הפרשה הנקראת בתורה. חז"ל חפשו פרשה בנביאים המדברת על נושא קרוב לפרשה. הדבר הזה

ויאמר ה' אל משה, כתוב זאת זיכרון בספר, ושים באזני יהושע, כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. כי יד על כס יה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור. המלחמה הגדולה הזו הוטלה גם עלינו, עם ישראל במצוות עשה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח. והלב תמה ומבקש להבין, מהי רעתם הנוראה של עמלק, שעומדת לדורות, ומחייבת אותנו