כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו עטרת ראשנו, ונשארנו רק אנחנו הוא גוף שלה בלא נפש. ויציאה לחוץ לארץ הוא הקבר, ורימה מסובבת עלינו ואין בידינו להציל מן העובדי כוכבים האוכלים בשרינו. ומכל מקום היו חבורות וישיבות גדולות, עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור. ומכל מקום היו עדיין העצמות קיימות, שהתלמידי חכמים שבישראל מעמידי הגוף, עד שנרקבו העצמות

לשידור באתר c-live https://www.c-live.co.il/archives/47602  

כתב הרמב"ם שארבעת התעניות שקבעו נביאים על חורבן ירושלים והמקדש, נועדו כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה. הרמב"ם, כנראה, למד את דבריו מתכלית הצום כפי שהיא מתוארת בנבואת ישעיהו. הנביא תמה שם ושואל, הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו. האם עולה על דעתכם שלצום כיום עינוי בלבד יש ערך כלשהו בעיני ד'? הלוא זה צום אבחרהו, פתח חרצובות

נראה ברור ומובן, שהאבלות שנצטווינו בה על ירושלים, אינה עסוקה בדברים נפלאים שהיו נחלת ישראל בעבר הרחוק, ואנו מתאבלים על העדרם כיום הזה. אין דרכם של בני אדם להתאבל על דבר, טוב וגדול ככל שיהיה, אם הוא נחסר מאיתנו זה זמן רב, וכבר אין זיכרון טעמו טבוע בליבנו. על אב ואם, וגם בן ואשת נעורים, שהאבל עליהם קשה וכואב עד