ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים. הפסוק הזה עוסק בארבעת המינים, וכלשון הרמב"ם, מצוות לולב להינטל ביום הראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן, שנא' ולקחתם לכם ביום הראשון, ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג, שנא' ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים.
קשה לראות שזהו פשוטו של הפסוק. 'לפני ה' אלוקיכם' אינו בהכרח מקום, ומן הסתם מצאנו בתנ"ך שמילים אלו מתייחסות לעמידתו של אדם לפני אלוקיו בכל מקום שהוא. מלבד זאת, אם מפרשים את חלקו השני של הפסוק לעניין נפרד, המדבר על מקום המקדש, בזה הפרדנו את הלקיחה המוזכרת בחלק הראשון מן השמחה, ולא ברור מניין שהשמחה המוזכרת כאן היא בארבעת המינים בדווקא.
גם בגמ' שאלו, דאיתיה מן התורה בגבולין מנלן, והביאו ברייתא שיש בה כמה דרשות על הפסוק, ואחת מהן, הראשון, דאפילו בגבולין. השאלה מוכיחה, לכאורה, שאין דין זה מפורש בתורה, שהרי אין מקום שישאלו מנלן, על הכתוב במפורש. גם הברייתא, על כל הדרשות המופיעות בה אין משמעה שיש כאן פשט בפסוק. ברצוננו להתבונן בכתוב, ולהבין באיזה אופן הדין המבואר בתושבע"פ נובע מפשט הפסוק. בדרך זה נוכל גם להבין יותר את גדרה ומשמעותה של מצות ארבעת המינים.
הפסוק המורכב משני צלעות מעורר מיד את השאלה על היחס בין שני החלקים. לא ברור מתוך הפסוק, מה עלינו לעשות ביום הראשון, ומה נוהג בשבעת ימי החג. האפשרות שאלו שני ציוויים שונים ונפרדים, אינה מסתברת כלל. מצות שמחה בחג הסוכות נתבארה בפרשת ראה, וקשה להניח שהיא חוזרת כאן ביחד עם ארבעת המינים. אפשרות נוספת לפרש שלקיחת המינים הנזכרת ביום הראשון איננה המצווה עצמה, אלא הכנה אליה. התורה מצווה להביא הביתה, להכין, ביום הראשון את המינים, כדי לשמוח עמהם ז' ימים. גם פירוש זה איננו מסתבר. אין דרכה של התורה לכתוב על ההכנה שצריך האדם להכין למצוות, כדרך שלא נאמר בתורה שצריכים לאפות את המצות.
ומה שנראה כביאור פשוטו של הפסוק, שהתורה ציוותה לעשות ביום הראשון של החג מעשה גדול ומשמעותי, של לקיחת המינים, כדי לשמוח איתם כל שבעת הימים. לפי הבנה זו, אין הלקיחה הכנה לשאר הימים, אלא ההיפך, עיקר שמחת המינים צריכה להתקיים ביום הראשון, באופן חזק וגדול יותר, ובשבעת הימים נצטווינו להמשיך את השמחה הזו. חשוב גם להדגיש, שהמילים לפני ה', מתייחסות גם ליום הראשון, ואינם מתפרשות לתיאור מקום, אלא לסוג השמחה, שמחה לפני ה'.
ההלכה בתושבע"פ, היא האופן שנכון לקיים את המצווה. הלקיחה של היום הראשון צריכה להיות גדולה ובולטת, ולכן היא נוהגת בכל מקום. בשאר הימים, שהחובה היא להמשיך את שמחת המינים, נוהגת החובה במקום שהוא לפני ה' ממש, במקום השראת השכינה.
בזה אפשר להבין את שנאמר בגמ', שלולב במקדש דוחה שבת ביום הראשון, מפני שהוא נוהג ביום זה אף בגבולין. מבואר שהחובה הנוהגת גם בגבולין, היא חזקה וחשובה יותר גם במקדש, אע"פ שבכל הימים נטילת לולב היא מן התורה. כך גם נראה מדברי הרמב"ם בספר המצוות, שציוונו ליטול לולב ולשמוח בו לפני ה' שבעת ימים. הרי שכלל את שני חלקי המצווה, שבגבולין ושבמקדש, במצוה אחת, ועניינם שווה, לשמוח לפני ה'. אם כנים הדברים, נצטרך להבין שמה שנאמר בגמ', מדאגביה נפק ביה, הכוונה היא שהגבהת המינים לרגע אחד היא המועט שמחויב בו כל אחד. אבל בוודאי נכלל במצוה, לא בגדר חובה, להחזיק את הלולב זמן נוסף. זהו התוכן של הסדר שסדרו לנענע את הלולב בשעת ההלל, ולהקיף אתו את הבימה. אע"פ שיוצאים ידי חובה בהגבהה גרידא, התוספת היא חלק מן המצווה לשמוח עם המינים לפני ה'. הרמ"א אוסר לאבל להקיף את הבימה עם המינים משום השמחה היתירה שיש בהקפה זו. גם ההלכה להקיף את המזבח בערבה בלבד, שהוא חיוב דאורייתא מהלכה למשה מסיני או מדרשה, כמבואר בגמ', היא חלק מהשמחה בארבעת המינים הכתובה בתורה, אלא שהצורה המסוימת הזו עצמה היא מדאורייתא.
בעניין הקשר בין המינים לשמחה, נאמר בספר החינוך, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינין כולם משמחי לב רואיהם. ונראה שיש לומר שהמינים מזכירים את האסיף שהוא נושא השמחה בחג, ואנו שמחים בהם לפני ה', כי הוא הנותן לנו כח לעשות חיל.
מקורות:
ויקרא כ"ג מ', רמב"ם פ"ז מלולב הלי"ג, סוכה מ"ג א', דברים ט"ז י"ד, סה"מ עשה קס"ט, סוכה מ"ב ע"א, רמ"א או"ח תר"ס סעיף ב', סוכה מ"ד ע"א, ספר החינוך מצוה שכ"ד.
