חנוכה הוא שמו של המועד שנקבע על ניצחונם של החשמונאים. מפורסם ששם זה רומז על התאריך שבו ניצחו את היוונים, חנו כ"ה. רמז זה, שמקורו אצל הראשונים, הוא בוודאי רמז ולא עיקרם של דברים. המשמעות העיקרית של השם היא, חנוכת המקדש. כך עולה גם ממה שלמדנו בעניין קריאת התורה במועדים, בחנוכה בנשיאים. והכוונה היא, שקוראים בימי החנוכה בקרבנות שהביאו הנשיאים לחנוכת המשכן. למדנו, שחנוכת המקדש היא חלק מהותי מעניינו של יום. גם המנהג להרבות בסעודות בחנוכה נתבאר בדברי הרמ"א שהוא לכבוד חנוכת המקדש שהיתה בימים אלה. ככל הנראה, אחרי שהיוונים השתלטו על המקדש, טמאוהו וביטלו את סדר העבודה, כשניצחו אותם החשמונאים החזירו את עבודת המקדש למקומה, עשו שמחה גדולה לחנוכת המקדש, שהיתה גם השמחה על ניצחון הקדושה על הטומאה, ועל החזרת עבודת ה' למקומה. שמחת חנוכת המקדש התאחדה עם שמחת הנס והישועה. לכן נקבעה חנוכת המקדש הזו לדורות לימי החנוכה להלל והודאה על ניצחון היהדות. בעניין הזה שונה חנוכת בית חשמונאי מכל חנוכות המקדש שקדמו לה, שלא נקבעו לדורות, ורק זו נקבעה לדורות, כששמחת הנס וההצלה מתחברת לשמחת המקדש. כל זה כפי שנרמז בנוסח על הניסים, אחר כך באו בניך לדביר ביתך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך, הנרות הללו אינם הנרות של המנורה, שמקומה הוא בהיכל, ולא בחצר, אלא נרות שהדליקו לשמחת החנוכה.
הקושי שנותר הוא, מהי המשמעות של שמחה לחנוכת המקדש, שאנו חוגגים גם אחרי שנחרב הבית השני. כיצד מתקיים הצד הזה של חנוכה, בזמנינו, אחרי אלפי שנות חורבן וגלות.
המשמעות העיקרית של המקדש היא השראת השכינה. כך מגדירה התורה את בניין המשכן, ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם. ע"י המקדש והעבודה שבו, נוכחת מציאות ה' ומתגלה. משם יוצאת תורה. מקור הנבואה הוא המקדש, כאשר מלמד אותנו ישעיהו, ואראה את ה' יושב על כיסא רם ונישא, ושוליו מלאים את ההיכל. הוא ראה את ה' כיושב על כיסא בהיכל ה'. לשם מגיעים להתפלל, ככתוב, כי ביתי בית תפילה יקרא. ככלל, ע"י המקדש חיים ישראל חיים של קדושה וגילוי שכינה.
כשנחרב הבית בראשונה, פסק גילוי שכינה, שהרי אמרו, אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן, ארון וכפורת וכרובים (כוליה חדא מילתא), אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים. וברש"י, ושכינה לא שרתה בו, ורוח הקודש לא היתה בנביאים. המשמעות היא, שהבית השני לא מילא את ייעודו בשלימות, והיה בעיקר בית עבודה לה'. אבל המציאות בכללה היתה חושך, בלי גילוי שכינה ובלי נוכחות אלוקית. אלו גם דברי חז"ל, ראויים היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה אלא שגרם החטא. הנס אופייני להשראת השכינה, שהרי כשחזרה שכינה אחרי העגל, אמר ה' למשה, הנה אנכי כורת ברית, נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים. אם לא שרתה שכינה בבית שני, גם לא היו בו ניסים.
ונראה שניצחון ישראל על יוון והעמדת התורה מחדש, היו בחינה מסוימת של נס וגילוי שכינה בבית שני. כמובן, לא היו אלו ניסים גדולים, גלויים ומפורסמים, כמו ביציאת מצרים ובהקמת הבית הראשון, ובכל זאת, יש כאן בחינה של גילוי שכינה. גילוי שכינה המבוסס על מסירות נפשם של יהודים לכבוד ה' ולמען עבודתו והקשר עימו. הדפוס העיקרי של הגלות, המתאפיין בהסתר פנים ובחושך, נשאר גם בפולמוס של יוונים, ולא היו בו ניסים גלויים. אבל היה גילוי שכינה מיוחד, שחל והתבטא בתוך מעשים אנושיים גדולים של בית חשמונאי. במובן מסוים התחדש בחנוכה אופן חדש של גילוי אלוקות. לא כזה המגיע מלמעלה, בבחינת, ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, או בבחינת, וירד ה' על הר סיני, אלא הארה אלוקית החלה בתוך ליבות בני אדם, ונוכחת בתוך מעשיהם.
נס חנוכה, וגילוי השכינה שאירע בו, איננו אירוע יחיד, והוא מאפיין את הקיום היהודי, ואת הופעת הקדושה משם והלאה. לאורך הגלות, החושך יכסה ארץ, ושם ה' לא נגלה בניסים גלויים, אבל יהודים לקחו אחריות, מתוך אמונה שלימה, אהבה לה' ונאמנות לתורה, והעמידו את שם ה' בעולם. במובן הזה, השראת השכינה של נס חנוכה, לא התבטלה בחורבן הבית השני, ועד היום אנו יכולים לחגוג את חנוכת המקדש. זהו, לכאורה, העומק של דברי הרמב"ן שהביא ממדרשי רבותינו, שנר חנוכה הוא המשך של המנורה שהיתה במקדש. על המנורה הרי אמרו: עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, וגם נר חנוכה בא להעיד על הופעת הקדושה וגילוי האלוקות בחיינו, בתוך הגלות.
מקורות:
ר"ן בסוגיא דשבת כ"א ע"ב, מגילה ל' ע"ב, במדבר ז' א'-פ"ט, רמ"א או"ח תר"ע סעיף ב' ועיין משנ"ב ס"ק ז', שמות כ"ה ח', ישעיהו ו' א', שם נ"ו ז', יומא כ"א ע"ב וברש"י, סנהדרין צ"ח ע"ב, שמות ל"ד י', שם י"ב י"ב, שם י"ט כ', רמב"ן עה"ת במדבר ח' ב', שבת כ"ב ע"ב.
