פרשת ויקרא מלאה בדינים שונים של קרבנות שונים, וסוגיות גדולות ורחבות בסדר קדשים עסוקות בדינים אלו, ואין דרך לדעתן ולהבינן בלי לימוד מעמיק ויסודי בתושבע"פ. ובכל זאת, שורשי הדברים אמורים לצאת מן התורה שבכתב, ומעט מזה ברצוננו לפתוח כאן.
המשנה, בפרק איזהו מקומן, מחלקת את כל הזבחים לחלוקה עקרונית אחת, קדשי קדשים וקדשים קלים. בתורה עצמה מוזכר הביטוי קדש קדשים ביחס למנחות, לחטאת ולאשם, והמשנה הוסיפה גם את העולה להגדרה זו. יש השלכות הלכתיות לחלוקה הזו, אבל אנחנו מעוניינים למצוא את העיקרון הפנימי של ההבדל הזה, שכנראה ממנו יוצאים ההבדלים המעשיים. ולכאורה, עיקר ההבדל הוא שקדשי קדשים מובאים ע"י הבעלים כנתינה לה', ואילו קדשים קלים נועדו כדי שהבעלים יוכל לאכול סעודה לפני ה', מתוך ידידות ואהבה לפניו. ההשלכה הישירה היא שגם החלק הנאכל לכהנים בקדשי קדשים נאכל על ידם כחלק גבוה, כביכול, הקב"ה מקבל את הקרבן כולו, ונותן משלו לאנשי ביתו, הלא הם הכהנים. ההשלכה של זה תהיה על מקום האכילה, והוא בתוך המקדש, בחצר אוהל מועד, או בבית עולמים, בעזרה. ואילו חלק הכהנים בשלמים נאכל בירושלים כולה. בלשון תורה הדבר מוגדר שאכילת קדשי קדשים צריכה להיעשות במקום קדוש, ואילו קדשים קלים נאכלים במקום טהור. הבדל נוסף הוא, שקדשי קדשים נאכלים רק לזכרי כהונה, משום שרק הם קדושים בקדושת כהונה, ואילו קדשים קלים, נאכלים לכהנים, לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם. שני ההבדלים נובעים מכך שאכילת קדשי קדשים היא בגדר עבודה, ואילו על אכילת קדשים קלים נאמר, כי לחמו הוא.
בזה מבואר גם מדוע התורה לא הזכירה שעולה היא קדש קדשים, משום שהעולה אינה נאכלת כלל, וכולה לגבוה. ובכל זאת העולה היא קדשי קדשים, שהרי אינה אלא לגבוה, ואין בה חלק הדיוט כלל.
אחרי שהגדרנו לעצמנו את החלוקה העיקרית בקדשי ה', נבוא להתבונן במשמעותם של הקרבנות האחרים, שהרי בוודאי הבדלי הדינים בין הקרבנות כולם נובעים מהתוכן הפנימי של כל קרבן, והבנת הרעיון המרכזי תביא אותנו גם להבנת הדינים הפרטיים.
הקרבן הראשי והבסיסי ביותר הוא עולה. הוא מופיע ראשון בתורה, וכותרתו היא – אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. אם אדם מישראל חפץ לבא לפני ה' להביא לפניו מתנה, קרבן לשון קירוב והתקרבות לה', הקרבן המתבקש הוא עולה, ותכליתו הוא, ככתוב בתורה, לרצונו לפני ה'. משמעות המילה רצון בתורה, היא אהבה וקירבה. תכלית הקרבן הוא להתרצות ולהיות אהובים לפניו ית'. רש"י מפרש, ומקורו מחז"ל, יכול בעל כרחו, ת"ל לרצונו. המילה רצון מתפרשת כאן, לכאורה, כמו במגילת אסתר, כרצון איש ואיש. אבל אין נראה שחז"ל מתכוונים כאן לפרש באופן אחר את פשוטו של מקרא. ממש בסמוך כתוב בפסוק, ונרצה לו לכפר עליו, ושם בוודאי אין הכוונה אלא כדברינו. כוונת חז"ל, כנראה, היא, שאם כוונת הקרבן היא לעלות לרצון לפני ה', וליצור ידידות בין האדם לקונו, מוכרח הדבר שהקרבן יגיע מרצונו של האדם, ולא ילקח ממנו בעל כרחו, שהרי רק הרצון הפנימי יוצר רצון וידידות.
למרות שעניינה של העולה הוא לרצון ולידידות, וחז"ל מגדירים אותה כדורון, כמתנה, הכתוב אומר, ונרצה לו לכפר עליו, והדבר מעורר שאלה, מה עניין כפרה לקרבן שכולו ידידות ורצון? חז"ל פרשו את עניין הכפרה הזו בכמה דרכים. רש"י הביא מן הספרא, על המילים ונרצה לו, על מה הוא מרצה לו, אם תאמר על כריתות ומיתות ב"ד, או מיתה בידי שמים או מלקות, הרי עונשן אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה. אמנם בירושלמי נאמר שהעולה מכפרת על הרהור הלב. גם בנוסח הווידוי ליום הכיפורים אנו אומרים, על חטאים שאנו חייבים עליהם עולה, והמשמעות שמדובר על אלו שחז"ל אמרו שעולה מכפרת עליהם. מקורם של חז"ל לכאורה ברור מהכתוב, אמנם הדברים בכללותם צריכים עדיין פירוש.
ונראה, שבאמת העולה היא מתנה לה', שבאה מתוך רצונו של אדם להתרצות לפני ה', ולהתקבל לפניו באהבה, ובכל זאת יש בה צד של כפרה. הסיבה לכך היא שהאדם איננו יכול לבוא לפני ה' בעמדה של ביטחון גמור בניקיונו לפני קונו. הפסוק במשלי אומר, מי יאמר זיכיתי לבי, טהרתי מחטאתי, ושלמה המלך אמר גם, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. עצם העמידה לפני ה' לריצוי ולידידות, כוללת בתוכה גם ריצוי וכפרה. דברי חז"ל על עברות מסוימות שעולה מכפרת עליהן, באות ללמד באיזו נקודה מסוימת אפשר לסמוך על מה שעולה מכפרת ברמה המעשית, שהרי וודאי הוא שאין לסמוך על כפרה זו בשעה שהאדם מחויב בכפרה גמורה מן הדין.
מקורות:
זבחים פ"ה, ויקרא ב' ג', שם ו' י"ח, שם ז' א' וו', זבחים נ"ה ע"ב, ויקרא כ"ב ז', שם א' ב'-ד' וברש"י, אסתר א' ח', ירושלמי יומא פ"ח הל"ז, משלי כ' ט'.
