ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך, על הארץ הטובה אשר נתן לך. בפסוק זה נלמדת מצוות עשה מן התורה לברך ברכת המזון. ההשקפה הראשונה רואה כאן את החובה הפשוטה, לשבח את ה' על ההנאה והתועלת שיש לאדם באכילת שובע. ואכן, מצאנו בגמ', משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן. והמשמעות היא שעל עצם האכילה והשביעה התחייבו בברכת הזן, שהיא שבח על המזון, שהוא מיסודות הקיום בעולם. בברכה זו אין איזכור לישראל וליחס המיוחד שלהם עם ה', וכן בדין, שהרי המזון הוא עניין משותף לכל עולם החי, ובוודאי לכל בני האדם. כמובן, המצווה של ברכת המזון, ככלל התורה כולה, ניתנה רק לישראל, אבל תוכנו של השבח הוא אנושי-כללי.
אמנם, נא' בגמ', יהושע תקן להם ברכת הארץ, כיון שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים, דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש. ומבואר שכל ג' הברכות הם מן התורה. ביחס לברכת הארץ אפשר להבין בפשטות, שהרי התורה אמרה לברך על הארץ, והארץ היא מקור המזון. אבל שייכותם של ירושלים וביהמ"ק לברכת המזון צ"ב. בגמ' הביאו דרשה על ירושלים, מהמילים: הארץ הטובה, ודרשו, הטובה זו בונה ירושלים וכן הוא אומר, ההר הטוב הזה והלבנון, והכוונה היא, שעיקר טובתה של א"י הוא ירושלים והמקדש, והשראת השכינה בהם. אבל עדיין צריך להתבונן מהי שייכותה של השכינה למזון.
הברכה הרביעית, ברכת הטוב והמטיב, היא מדרבנן, כמבואר בגמ', אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו, והמטיב שניתנו לקבורה. בגמ' הובאה דרשה על ברכה זו, מהמילים אשר נתן לך, ודרשה זו היא לכאורה אסמכתא, וצריכים אנו ביאור, מהי שייכותו של המאורע הזה לעניין הברכה על המזון, ומהו עניינה של האסמכתא הזו.
אמרו בגמ', כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר, גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע, חבר הוא לאיש משחית. ואין אביו אלא הקב"ה, שנאמר, הלא הוא אביך קנך, ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר, ואל תטוש תורת אמך. דברי הגמ' צ"ב, שהרי הגמ' מלמדת שהנמנע מלברך הוא כגוזל הקב"ה וכנס"י, ולזה לא הובא מקור, ועניין הפסוקים צ"ב.
כדי לרדת להבנת דברי חז"ל, עלינו להתבונן בפסוק שהביאו מספר משלי בפני עצמו. גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע, חבר הוא לאיש משחית. שלמה המלך בא ללמדנו שגוזל אביו ואמו הוא גזלן, ואין צדק באמירתו, אין פשע. וצ"ע, מפני מה עלה על דעת הבן שגזל אביו ואמו יהיה מותר? הרי בוודאי לא היה עולה על דעת איש לומר, שמכה אביו ואמו אינו פשע, ומדוע לגבי גזל היה מקום לומר כך?
ונראה לומר, שהבן היודע שהוריו עמלו להשיג ממונם בשביל לתת לבנם, עלול לסבור שאין בזה גזל. אבל האמת היא שזו מחשבת טעות, משום שהאב הטורח להשיג ממון, עושה זאת בשביל לבנות את משפחתו. מגמתו היא, שתיטול האם ממנו את הממון, ותשיג בטרחתה את מזון הבנים והבנות, וכך נבנית משפחה שלימה, שנוצר מקום לילדים כבני האב והאם. אבל הגוזל אביו ואימו ואוכל לבדו, הוא חומס מהוריו את היחס שהמזון אמור ליצור, וחבר הוא לאיש משחית. הריהו כגונב אדם זר.
ואם כנים דברינו בדברי ספר משלי, זכינו גם להבין את דברי חז"ל. האוכל בלא ברכה אומר לעצמו שה' ברא את המאכל והמשתה להנאת בני האדם, ומה חשש יש באכילתו? וכי הקב"ה זקוק לאוכל הזה? אמנם האמת היא, שהקב"ה יצר וברא את השפע, כדי ליצור את היחס של האדם לקונו. בשביל זה צריך האדם שמקבל שפע, לייחס את השפע הזה לבוראו, ולהבין שה' נתן את הארץ לישראל, והוא, בן ישראל הפרטי, הוא חלק מכללה של כנסת ישראל, ולכן הוא קיבל את מה שקיבל. בדרך הזו, ברכת המזון מעמידה את המזון הנאכל כייעודו אצל יוצרו, ליצור את היחס השלם של האדם הפרטי, כנסת ישראל והקב"ה. אין אביו אלא הקב"ה, ואין אימו אלא כנסת ישראל.
מצוות ברכת המזון נאמרה על הארץ, ומכאן שעניינה הוא השבח על הנתינה הכללית לישראל, ולכן ברכת המזון כוללת את ירושלים והמקדש, והשראת השכינה בהם, שהיא עיקר טובתה של הארץ, ושל נתינתה לישראל. זהו מאמר הגמ', כל שאינו אומר ברית ותורה, לא יצא ידי חובתו. הברית והתורה מגדירים את השפע הנתון בעולם, כיחס בין ה' לישראל. וכשיצאנו לגלות, ולמראית עין בטל היחס הכולל בינינו לבין ה', הנס שנעשה להרוגי ביתר הוא אות לכך שהקשר לא בטל ח"ו, וכדברי ישעיהו, אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה. בברכה הרביעית, יש ביטוי חי לאשר נתן לך.
מקורות:
דברים ח' י', ברכות מ"ח ע"ב, דברים ג' כ"ה, ברכות ל"ה ע"ב, משלי כ"ח כ"ד, דברים ל"ב ו', משלי א' ח', ברכות מ"ט ע"א, ישעיהו נ' א'.
