שנו חכמים, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים. ובהמשך המשנה, וכן הוא אומר, צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה-לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו, ביום חתונתו – זה מתן תורה, וביום שמחת ליבו – זה בנין בית המקדש. וברש"י, זה מתן תורה – יום הכפורים שניתנו בו לוחות האחרונות. כוונת המשנה כאן היא לפרש את גודל שמחת יום הכיפורים, בכך שניתנה בו תורה. וכל זה על פי מה שידוע בחז"ל, שהפעם השלישית שעלה משה להר למ' יום, הסתיימו ביוה"כ. בו ביום התגלו למשה י"ג מידות של רחמים, נמחל לישראל חטא העגל, ונשבע הקב"ה שתשרה שכינה בישראל. עניינים אלו תופסים מקום מרכזי ביום הכיפורים שלנו. עיקרו של יום הוא יום כפרת ומחילת עוונות. מידת הרחמים מאירה ביוה"כ, וי"ג מידותיה עומדות במרכז העבודה ביום זה. כפרת העוון מביאה להשראת השכינה בישראל, כתפילת משה אחרי גילוי י"ג המידות, וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו, וגם אנו חוזרים על פסוק זה אחרי כל אמירת י"ג מידות, משום שזהו הפרי העיקרי של מחילת החטא. אמנם כאן במשנה הושם עיקר הדגש על קבלת הלוחות ביום זה, ויש לעורר מדוע אין בעבודת יוה"כ שלנו זכר לעניין הזה. כך היה תמיד מקשה מו"ר הגר"מ שפירא זצ"ל.
ונראה, שעניין קבלת התורה ביוה"כ בא לידי ביטוי בעבודת התשובה הנוהגת ביום זה. כבר לימד הרמב"ם, יום הכיפורים זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים. ואין עשיית תשובה אלא ההשתדלות בתיקון המעשים ובהתאמתם לדרישות התורה ולדרך הישר והטוב. אלא שיש הבדל גדול בין מתן התורה שהיה באותו יום, לבין קבלת התורה הנוהגת בו מדי שנה. אז נתן הקב"ה לוחות שניות והוריד תורה לישראל, וכיום ישראל מקבלים על עצמם תורה ומצוות. וברצוננו לבאר מעט עומק עניין זה.
ויש לשאול שאלה נוספת, על כל המהלך של כפרת חטא העגל. משעה שירד משה מן ההר, וראה את ישראל בשפלותם, כיצד המירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, כל בקשותיו היו להחזרת השכינה לישראל. ולכאורה השכינה לא הסתלקה אלא מפני שנשתברו הלוחות, שהרי מקום השראת השכינה הוא הלוחות, וכל המשכן נקרא משכן העדות, בגלל העדות שניתנה בתוכו. ושבירת הלוחות לא היתה חלק ממה שנגזר על ישראל בגלל חטא העגל, אלא משה הוא ששבר אותם, בדעתו, כמו שנראה ממהלך פסוקי התורה. אמנם למדנו, שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו, ואחד מהם, שבר את הלוחות. ודרשו על זה, אשר שברת, ישר כחך ששיברת. והמבט הראשוני נראה כאילו היה אפשר גם שלא ישברו הלוחות, ואז לא היתה שכינה מסתלקת מישראל. והדעת אינה סובלת שהאסון הגדול של ביטול השראת השכינה בא כולו בדעתו של משה.
ונראה שלזה אמרו חז"ל שהסכימה דעתו של מקום לדעתו של משה, והיה הכרח גמור לשבור את הלוחות, משום שתיקון החטא מחייב בהכרח מתן תורה חדש, ולכן היו הלוחות חייבים להישבר.
וכוונת הדברים, התורה והמצוות הן הסדר הנכון והראוי לחיים בעוה"ז, כדי להשיג בו קרבת ה'. מתן תורה הראשון, התגלה בו הקב"ה והציב בעולמנו את הציור של השלימות, והטילו על ישראל. משם נובעת המחויבות הראשונה והיסודית של כל אחד מישראל לקיים את התורה, שהרי האדם נברא בשביל העמידה לפני קונו, והתורה היא הדרך להביא את האדם לשם, וזוהי המחויבות האנושית.
אמנם משחטאו ישראל, ושברו בזה את הנחות היסוד של הקיום האנושי, התבטל במובן מסוים מתן תורה, ונוצרה פירכה על המחויבות שלנו לתורה, שהרי אין בעולמנו מקום לשלימות, והאדם איננו ראוי לקרבת ה' ולחיים של שלימות. לכן היה צריך להיות מתן תורה חדש, שמלמד שהחטא איננו מבטל באמת את התורה, ובעומק ליבם של ישראל נשאר הטוב במקומו, ומשם מגיעה ההתעוררות של ישראל להתקרב אל ה', ולשוב לתורה ולמצוות.
וסוד הדבר הוא בהתגלות שער הנון, שבו נמצאים שורשי המציאות, הן מצד הרצון האלוקי העליון, שהוא להיטיב בלבד, ואין מצד נשמת האדם, שהיא הבריאה העיקרית שברא אדון העולם, והיא בעצמותה אחוזה בטוב המוחלט, ואין בה שום התנגדות או סטיה מהתורה ודרכיה. ואע"פ שהאדם כעיקרון איננו מצליח להגשים את הטוב המושלם, עולם התשובה ומידת הרחמים מלמדים שהקלקולים והטעויות אינם מצליחים לבטל את הטוב עצמו שבמציאות האדם, וממנו תוצאות חיים לתיקון וריפוי המעשים.
מקורות:
תענית כ"ו ע"ב, ברייתא דסדר עולם רבא, שמות ל"ד ט', רמב"ם הל' תשובה, פ"ב הל"ז, שבת פ"ז ע"א, עיין בביאור הגר"א למשלי ט"ז ד'.
