ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ד' מקדשכם. בפסוק זה נאמרה מצוות קידוש ד', והאיסור לחלל את ד'. פרטי המצווה נתבררו בדברי הרמב"ם. הוא מבאר שיש שלושה אופנים של חילול ד'. האופן האחד, הוא החיוב למסור נפש שלא לעבור על עבירות מסוימות, כפי הדינים שהתבארו בהלכה, על ג' עבירות חמורות, ובשעת השמד. האופן השני, העובר עבירה בשאט נפש, בלי תאווה או פיתוי היצר. האופן השלישי הוא אדם ידוע במעלתו המתנהג באופן שאינו נראה ראוי למעלתו, וגורם לאחרים לומר, אוי לו לזה שלמד תורה. כנגד שלושת האפשרויות של חילול השם, יש שלושה אופנים של קידוש השם. המוסר נפשו עבור קיום מצוות התורה, באופן שהדין דורש זאת. המקיים מצווה בלי שום עניין צדדי, ורק מצד רצונו ית'. והמתנהג באופן שגורם לאנשים ללומר, אשרי זה שלמד תורה.
כשנתבונן בדברים, נמצא שיש כאן שלושה פרטים במצות קידוש השם, וכל פרט הוא לכאורה ענין בפני עצמו. מסירת נפש כדי שלא לעבור על רצונו ית' מיוסדת על ההכרה שהחיים ניתנו לאדם בעבור עבודת השי"ת, ואין טעם ומקום לחיי האדם כשהם בניגוד לרצונו ית'. העניין השני, לקיים מצוה גם כשאין בה שום הנאה וכבוד, משמעותו הגילוי שהאדם מתייחס לקב"ה כראוי, ומבין שהוא מחויב לו. העניין השלישי הוא אחר לגמרי, ומבואר בו שהאדם מחויב לתת דעתו שיתרבה כבוד הקב"ה ועבודתו ותורתו, ויאמרו הבריות, אשרי זה שלמד תורה. וצ"ע שמצווה אחת כוללת שלושה דברים שונים.
מלבד זאת, עצם המונח שהתורה משתמשת בו צריך ביאור. מאי משמע קידוש השם? מדוע לא השתמשה התורה במונח כבוד? קל להבין שמי שמפרסם בעולם את שמו ית', וגורם לבריות שיאהבו את התורה ולומדיה, הריהו מכבד את בוראו. גם מי שמוסר נפשו על קיום מצוות השם, אין ספק שהוא מכבד ומרומם את בוראו, אבל באיזה מובן הוא מקדש את השם? וכי ד' זקוק שאנחנו נקדש אותו?
ונראה לפרש את הדברים על פי תורתו של רבנו הרמח"ל.
במסילת ישרים מבאר הרמח"ל את מידת הקדושה, שהיא המדרגה העליונה ביותר בסולם העלייה של האדם. עיקר דבריו שם, שגדר הקדושה היא שהמעשים הגשמיים עצמם מתקדשים. ביאור הדבר, כל העניינים הגשמיים, בתחילת מציאותם בחיי האדם, הם נפרדים מן הקדושה, ואינם מתחברים לידיעת השם. האדם יודע מעצמו שההנאות הגשמיים, מפרידות את לבו ומחשבתו מעניני העבודה, וקשה מאד להחזיק מחשבות קדושות תוך כדי העסק והטירדה בעניני גשמיות, וגם תוך כדי ההנאה החומרית. ומטעם זה צריך הפרוש להשתדל ולמנוע את עצמו מריבוי ההנאה.
אמנם מי שעלה בסולם המעלות הרמות, והגיע למדרגת הקדושה, אז אין הגשמיות סותרת את הרוחניות, והקדושה חלה על עצם המעשים וההנאות הגשמיות. וז"ל בתוך דבריו שם, והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש.
דברים דומים כתב הרמח"ל בספר אדיר במרום, עמ' קמ"ח, דע כי ענין הקדושה הוא סוד התחזקות העצמות בכלים, ולפי התחזק הארת העצמות בכלים כך הוא מדרגת הקדושה. ביאור הדברים, העולם שאנו חיים בו, נברא בכוונה מכוונת באופן שיכול האדם לקלקל ולחטוא. לצורך זה מסודרים הענינים הגשמיים כמו שהם, שמצד עצמם, הם מסתירים את הופעתו של הקב"ה. מצד ההסתר הזה, המונח בתשתית העולם, יכולים כל הקלקולים לחול.
אבל אותו הטבע עצמו, יכול להיות מכוון לצד הטוב. הצדיקים הגדולים בהיסטוריה, אבות העולם, הוציאו את צדקתם וקדושתם מתוך הטבע האנושי עצמו. אלא שלשם כך על האדם להפוך את ההסתר להארה. אם יביא האדם את הקב"ה, שהוא מקור לכל שלימות, לחייו ולעולמו, יהפוך הטבע עצמו לטוב ולשלימות. וזהו כל ענין עבודתנו בעולם, לחיות בקשר תמידי עם בורא העולם, ולהכניסו לחיינו, לליבנו ולעולמנו, ובזה תהפוך מציאות העולם לקדושה.
מצות קידוש השם, ענינה הוא להחיל את הארת פניו על מציאותנו ועל מציאות העולם כולו. במילים אחרות, להעמיד את העולם ככלי ראוי כדי שתחול בו מציאות ד'. כל שלושת האופנים של קידוש השם, הם דרכים לפתוח את העולם, ולהראות כיצד הוא מתבטל לרצון ד', ומשמש כלי בשבילו. מסירות נפש עבור רצון ד' מבטאת, שכל חיי האדם נועדו בעבור העבודה. עשיית רצון ד' מעמידה את החשיבות של הקב"ה בעולמנו של האדם. כמו כן, ההנהגה באופן שמושך את הבריות לאהוב את התורה ואת העבודה, פותח בפועל את העולם כולו בפני הארת הקדושה.
את יסוד הדברים שמעתי מפי מו"ר הגאון רבי יצחק שלמה זילברמן זצ"ל, אבל הרחבת הדברים וביאורם היא כמובן לפי הבנתי ועל אחריותי.
