צו את בני ישראל, וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. וכתב ע"ז רש"י, שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן, תוך הקלעים היא מחנה שכינה, חניית הלוויים סביב היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע נשתלח חוץ לכולן. הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה. ובדברי הרמב"ם, כנגדן לדורות, מפתח ירושלים עד הר הבית כמחנה ישראל. ומפתח הר הבית עד פתח העזרה, כמחנה לוויה. ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה. ובגמ' פסחים דרשו, וכל זב לרבות בעל קרי, וכל טמא לנפש לרבות טמא שרץ. וכך הדין הברור להלכה, מצורע יוצא מחוץ לעיר, כל מי שטומאתו יוצאת מגופו, אסור בכניסה להר הבית, ומי שטומאתו באה מבחוץ, אסור בכניסה למקדש עצמו. הקושי הגדול בכל זה, שקשה מאד למצוא בפשוטו של מקרא סמך לשלוש דרגות טומאה, המשולחות משלוש מחנות בהתאמה. ובפשוטה מדברת הפרשה על מחנה ישראל כולו, ומשמע שמשלחים ממנו את כל הטמאים.
בעל ספר משך חכמה, הניח שהלוים במדבר, שאוהליהם היו במחנה לוויה, היו אסורים שם בקיום חיי אישות, והיו צריכים ללכת למקום אחר כדי לנהוג שם בדרך כל הארץ. ההכרח לדבריו הוא ברור, אבל הקושי בזה גדול.
ונראה, שדרשת חז"ל להשוות בעל קרי לזב, לא נהגה במדבר, ורק כשנכנסו לארץ, ומחנה לוויה הוא בעצם בחינה במקדש עצמו, בהר הבית מחוץ לעזרה, ניתנה תורה ונתחדשה הלכה להשוות בעל קרי לזב, ולאוסרו בכניסה להר הבית. אבל במדבר יכלו הלוויים לקיים חיי משפחה תקינים במחנה לוויה, ולא שילחו משם בעל קרי. והטעם להבדל בין מחנה לוויה במדבר למחנה לוויה במקדש, הוא מפני שמעיקרי הקיום של ישראל במדבר הוא שהם בצל ענני הכבוד, ושם הם חיים את חייהם הטבעיים. אבל לדורות, מחנה ישראל הוא חול במובן מסוים, ומחנה שכינה הוא חלק מן המקדש, ושם נאסר על בעל קרי להיות.
ונראה עוד, שיש מקור בתורה עצמה להוציא בעל קרי מהר הבית, שהרי במלחמה כתוב, כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור, מקרה לילה, ויצא אל מחוץ למחנה. והטעם מפורש, כי ד' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך. והכוונה לכאורה היא לכך שארון ברית ד' יוצא עם ישראל למלחמה, ולכן ראוי להוציא משם בעל קרי. אע"פ שבוודאי אין מסלקים משם טמא מת, ומן הסתם כל אנשי המלחמה טמאים בטומאת מת.
מכאן למדו חז"ל שמקום המקדש מתחלק לשניים, האחד קדוש לגמרי, ומסלקים ממנו כל טמא, וזהו המקדש עצמו, מהעזרה ולפנים. והשני, הר הבית, מסלקים ממנו בעל קרי, וכל מי שטומאה יוצאת מגופו. והתורה עצמה רמזה על זה בדרשה, וכל זב לרבות בעל קרי.
וגם לחלוקה הנוספת, בין מצורע לשאר טמאים, יש מקור בתורה, שהרי נאמר, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. ולמדנו שהוא משתלח למקום שטמא אחר אינו משתלח, ווהוא מחוץ לעיר לגמרי. ושם ברש"י, בדד ישב, שלא יהיו שאר טמאים יושבים עימו. ואין הכוונה לחדש ששני מצורעים אינם יכולים לשבת יחדיו, שהרי ארבעת המצורעים המוזכרים בנביא, ישבו יחדיו, ומבואר במשנה שאין משלחים מצורע אלא מעיר מוקפת חומה. וכוונת רש"י ללמוד שאין שילוח מצורע כשילוח שאר טמאים. וכך נראה גם בספרא, יכול יהיו שניים טמאים עימו (הכוונה לזב וטמא לנפש), תלמוד לומר, הוא בדד ישב, אין שני טמאים עימו.
ואולי אפשר לומר, שכל שנות המדבר נהג שילוח מחנות כמו שהוא נראה בפשמ"ק, ושילחו את כל הטמאים, מלבד בעל קרי, מכל המחנות. וכיון שמחנה ישראל היה אז בבחינת סביב לאוהל מועד יחנו, נידון כל המחנה כולו כמחנה שכינה, להוציא ממנו גם מי שטומאתו באה מן החוץ, כטמא לנפש. מצד שני, לא היה מקום לשלח בעל קרי גם ממחנה לוויה, משום שהמחנות האלו נועדו להיות מקום המגורים של ישראל.
ובפרשת שילוח מחנות יש שורש ומקור לעניין שלוש המחנות ודרגות הטומאה, כדי ללמוד מהם את דברי התורה לדורות.
מקורות:
במדבר ה' ב', וברש"י שם, פ"ז מבית הבחירה הלי"א, פסחים ס"ז ע"ב, דברים כ"ג י"א, שם ט"ו, ויקרא י"ג מ"ו, מלכים ב' ז' ג', משנה כלים פ"א מ"ז, ספרא תזריע-נגעים פי"ב.
