בס"ד
תמים תהיה עם ה' אלוקיך. וברש"י, התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו. בפשטות, רש"י פירש את המילה תמים, כמו תם האמור ביעקב, איש תם יושב אוהלים, וברש"י שם, כליבו כן פיו, מי שאינו חריף לרמות קרוי תם. כך גם כאן, התורה מצווה אותנו להיות תמימים ולא לחקור אחר העתידות, ולהיות עם ה' ולחלקו.
אמנם המעיין בפסוקים יתקשה לקבל את ההבנה הזו, שהרי התורה לא השאירה אותנו בלי ידיעת העתידות, אלא הורתה לשאול את הנביא, ולדעת ממנו את אשר יהיה. וכך מבואר בהמשך, כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם, אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, ואתה לא כן נתן לך ה' אלוקיך. נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוקיך, אליו תשמעון. וכמו שמצאנו ששאול בא אל הנביא לשאול על האתונות. ואין בפרשה הזו ציווי על תמימות לבלתי לחקור אחר העתידות. ולכאורה יש לפרש את לשון תמימות כאן במובן של שלימות, כמו תמים האמור בקרבנות, ויהיה פירושו שהאדם מצווה להיות שלם לגמרי עם ה', ולבקש את ידיעתו משליחי ה' ונביאיו, ולא ממקורות ידע אחרים. וכאשר תרגם אונקלוס, שלים תהי בדחלתא דה' אלהך. וכך נראה בדברי הרמב"ן, שכתב כך – שנייחד לבבנו אליו לבדו ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסידיו, ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם. ודברי רש"י צריכים עיון.
ויש לחשוב שרש"י ביאר כך את הפסוק בגלל הגלות שנגזרה עלינו. הגלות כוללת גם ביטול הנבואה, ככתוב במגילת קינות, מלכה ושריה בגויים אין תורה, גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. ביטול הנבואה איננו מתיר, חלילה, לפנות למעוננים וקוסמים. ובמצבנו אנו עומדים בלי שום ידיעה לגבי העתיד, וציווי התורה בשבילנו הוא, תמים תהיה עם ה' אלוקיך, ולא תחקור אחר העתידות, אלא התהלך עימו בתמימות. ולכן פירש רש"י כך את הפסוק, כי התורה נצחית היא ויש בה גם פניה למצבנו היום. ונראה להתבונן עוד ולהוסיף עומק בדברי רש"י.
הנה קודם הציווי להיות תמים, כתוב בתורה, כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך, לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם. לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. וחובר חבר ושואל אוב וידעוני, ודורש אל המתים. כי תועבת ה' כל עושה אלה, ובגלל התועבות האלה ה' אלוקיך מוריש אותם מפניך. תמים תהיה עם ה' אלוקיך. ויש להתבונן מדוע הדברים המוזכרים כאן הם תועבות. מעביר בנו ובתו באש הוא איסור עבודה זרה ורציחה כאחד, והוא בוודאי תועבה. אבל שאר הדברים הם דרכים שונות לידיעת העתיד. ויש לעיין מדוע דרכים אלה אסורות ומתועבות, ואילו דרכי חקירת הטבע שבני אדם משתמשים בהן כדי לדעת את העתידות הן מותרות וראויות.
והרמב"ם כתב: ודברים האלו כולן, דברי שקר וכזב הן, ואין ראוי לישראל, שהן חכמים מחוכמים, להימשך בהבלים אלו, ונאמר, כי הגויים האלה, אשר אתה יורש אותם, אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, ואתה לא כן נתן לך ה' אלוקיך. ונראה מדבריו שהשקר והשטות שבדברים אלה, הוא סיבת האיסור שאסרה תורה. אמנם הרמב"ן חלק עליו בעניין זה, והאריך לבאר שדרכים אלה יש בהן אמת, ואעפ"כ הן תועבות לפני ה'.
ונראה, שהאדם מטבעו מחפש לברר ולדעת את העתידות באופן מוחלט. ודבר זה אע"פ שהוא בטבע האדם, הוא מנוגד למגמה האלוקית, משום שייעודו של האדם הוא להיות תלוי ברצון בוראו, שתובע ממנו ללכת בדרכי יושר ולהימנע מעוול ועיקול. וכל דרכי הכישוף והקסמים נועדו כדי לחסוך מהאדם את התלות בה' ובמוסרו. ודרכי הטבע מאפשרים לאדם לפעול ולקדם עניינים שהוא חפץ בהם וצריך אותם, אבל אין בכוחם להבטיח את התוצאות, כאשר אמר החכם, לא לקלים המרוץ, ולא לגיבורים המלחמה, וגם לא לחכמים לחם, וגם לא לנבונים עושר, וגם לא ליודעים חן, כי עת ופגע יקרה את כולם. ולעולם האדם צריך לשאת את עיניו אל ה', ולבקש ממנו את הטוב. וכל דרכי הכישוף והקסם, עניינם הוא ברצון האדם לבטל את הספקות, ולהסיר מעליו את עול הפניה אל ה', כי דרך ה' היא להיטיב לטובים ולישרים בליבותם, והאדם אינו חפץ להיות תלוי בטוב. ועל זה נצטווינו להיות תמימים עימו, ולהשאיר את העתיד מסופק ותלוי ברצונו ובמשפטו.
מקורות:
דברים י"ח י'-ט"ו, אונקלוס רש"י ורמב"ן שם י"ח י"ג, בראשית כ"ה כ"ז וברש"י, שמואל א' ט' ו', איכה ב' ט', רמב"ם פי"א מהלכות עבודה זרה הלט"ז, קהלת ט' י"א.
