כי תצא למלחמה על איביך, ונתנו ה' אלוקיך בידך, ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תואר, וחשקת בה, ולקחת לך לאשה. וברש"י ממדרש רבותינו, לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה, ישאנה באיסור. חז"ל בחכמתם ירדו לעומק כוונת התורה, שכל הדינים האלו עניינם להדריך את האדם בשעה שיצרו תוקפו, כדי שלא יחטא חטא גמור. וחז"ל מלמדים שכל ההיתר הוא בדיעבד, ויותר נכון וטוב שלא יקח אשת יפת תואר כלל. ודרשו מסמיכות הפרשיות שסוף נישואין אלה לרעה. חשקו בה יהפוך לשנאה, ובניהם עתידים להיות סוררים ומורים, וגם זה לרוע העניין של לקיחת אשת יפת תואר.
ויש להתבונן מניין למדו חז"ל, להעמיד את כל הפרשה בדיעבד. אולי אחרי כל הסדרים שציוותה תורה, יש כאן נישואין כשרים וראויים.
והבאתה אל תוך ביתך, וגלחה את ראשה, ועשתה את ציפורניה. והסירה את שמלת שביה מעליה, וישבה בביתך, ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, ואחר כן תבוא אליה ובעלתה, והיתה לך לאשה. והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה, ומכור לא תמכרנה בכסף, לא תתעמר בה תחת אשר עיניתה. וברש"י, ועשתה את ציפורניה – תגדלם כדי שתתנוול. והסירה את שמלת שביה – לפי שהם נאים. שהנכרים בנותיהם מתקשטות במלחמה, בשביל להזנות אחרים עמהם. וישבה בביתך – בבית שמשתמש בו, נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בניוולה כדי שתתגנה עליו. ובכתה את אביה – כל כך למה, כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת. והיה אם לא חפצת בה – הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה. ויש לעיין אם דברי רש"י מוכרחים מפשוטה של תורה, או שיש לפרש את הפסוקים גם באופן אחר.
והנה בברייתא בגמ' נחלקו תנאים, לכאורה, בפירוש הפסוקים. תנו רבנן, וגלחה את ראשה ועשתה את ציפורניה, רבי אליעזר אומר, תקוץ. רבי עקיבא אומר, תגדיל. אמר רבי אליעזר, נאמרה עשיה בראש ונאמרה עשיה בציפורנים, מה להלן העברה אף כאן העברה, רבי עקיבא אומר, נאמר עשיה בראש ונאמר עשיה בציפורנים, מה להלן ניוול אף כאן ניוול. ובפשטות מקור הוויכוח הוא בפירוש המילה ועשתה. שהרי עשייה לכאורה היא תיקון הדבר והשלמתו, כמו, וימהר לעשות אותו. מאידך גילוח הראש נראה קלקול השיער וניוולו. ולכן נחלקו התנאים בפירוש הפסוק. ואם כן, יש לעיין מניין היה פשוט לחז"ל שאין הפרשה כולה מתארת את הטוב והישר, אלא רק את הרע במיעוטו.
והרמב"ם ביאר, שנוהגים עם האישה הזאת לטובתה, ואלו דבריו – יש בכלל זאת המצווה מן המידות הטובות. והוא שאף על פי שגבר יצרו עליו ולא יוכל לסבול ולכוף את יצרו – אינו מותר לבעלה פעם שניה עד שינוח אבלה ותשקוט דאגתה; ואין מונעים אותה מההתאבל ומן הבכי, ולא מההמנע מן הרחיצה, כי לבעלי האבל מנוחה בבכיים ועורר אבלם.
ונראה שעיקר כוונת הכתובים היא כדברי הרמב"ן, והטעם בפרשה הזו מפני שהיא מתגיירת בעל כרחה ואין שואלין אותה אם תחפוץ לעזוב דתה ולהתייהד כאשר נעשה בגרים אבל יאמר לה הבעל שתשמור תורת ישראל בעל כרחה ותעזוב יראתה. והכוונה, שבקבלת גרים אנו מאריכים עימם כדי לוודא שגירותם היא לבחירתם הטובה בה' ובעבודתו. אבל בשבויי מלחמה, אין האפשרות בידה לבחור את דרכה מתוך רצונה הפנימי. ואע"פ שעיקר ההלכה שלעולם אין כופין אותה להתגייר, כמו שכתב הרמב"ם, לא רצתה להתגייר מגלגלין עמה שנים עשר חדש, לא רצתה – מקבלת שבע מצות שנצטוו בני נח, ומשלחה לנפשה. אעפ"כ יש מקום לומר שאין רצונה גמור בעניין הזה, שהרי עולמה הקודם חרב עליה.
ונראה שגם הפסוק – וגילחה את ראשה ועשתה את ציפורניה, הוא באותה המגמה. שציוותה התורה לתת לאישה הזו, זמן להתנהל עם עצמה בדרך שתהיה נכונה לפניה לפי רצונה. ואין נראה כלל שנכריח אותה לכער עצמה כדי שתתגנה בעיניו, ויסור חשקו ממנה. אלא בכל הזמן הזה היא תנהג כרצונה וכאוות נפשה. וכמו שלא יעלה על הדעת לפרש, שאנו מכריחים אותה לבכות על אביה ועל אימה, כך גם לא נחייבה לגלח את ראשה או לעשות את ציפורניה. והתנאים נחלקו רק בסברא, מה כנראה יהיה מנהגה, שהרי צורת הכתובים שהיא מתאבלת, ודרך המתאבלים לגנות את עצמם. ויש מי שחלק וסבר שאין זה מוכרח, וייתכן שהאישה תרצה לתקן עצמה מניוול המלחמה. גם הציווי – והבאתה אל תוך ביתך, הוא לנהוג בה כבוד ולהביא אל ביתו כאישה כבודה, ולא כשבויה היושבת בין העבדים.
ואעפ"כ יש ללמוד מן הכתובים שיש כאן קושי גדול שהתורה עסקה בו, שהאישה הזו היא כמו אנוסה, ונצטווינו למעט האונס הזה ככל האפשר ע"י נתינת הזמן הזה לאישה להסתגל בו אל חייה החדשים. ומזה הבינו חז"ל שאין הנישואין האלה ראויים, שהרי כל הסדרים האלה שציוותה כאן התורה, אינם אלא להקל מעט מתחושת האונס. אבל קשה מאד להניח שיהיה כאן רצון גמור ושמחה שלימה, ולכן אמרו חז"ל שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע.
ורבי עקיבא הוסיף ללמוד מן הפסוקים שהאישה תנהג ניוול, מפני אבלותה, ויש בזה מילוי רצון התורה שתתגנה בעיניו ולא יחפוץ בה. ורש"י פירש שכל פרטי הפרשה יש בהם כדי לגנותה. אבל עיקר העניין ברור מתוך הפשט.
מקורות:
דברים כ"א י'-י"ד וברש"י וברמב"ן, יבמות מ"ח ע"א, בראשית י"ח ז', מורה הנבוכים ח"ג פמ"א, פ"ח מהלכות מלכים הל"ז.
