ידוע הוויכוח בין רבותינו, חכמי תושבע"פ, למינים שכפרו בתושבע"פ, בסדר העבודה. הוויכוח היה בפירוש הכתוב בתורה, בהקטרת הקטורת לפני ולפנים. ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה', ומלוא חפניו קטורת סמים דקה, והביא מבית לפרוכת. ונתן את הקטורת על האש לפני ה', וכיסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות, והביא מבית לפרוכת. הצדוקים למדו שצריך להניח את הקטורת על הגחלים מחוץ לקודש הקדשים, ולהיכנס כשענן הקטורת כבר מיתמר מעל המחתה, ואילו חז"ל בתורתם השלימה, לימדו שהנחת הקטורת על הגחלים נעשית בפנים, בקוה"ק.
בדרך כלל, הוויכוחים בין הצדוקים לחז"ל היה במקומות שבהם הפסוקים בפשוטם התאימו יותר מתאימה, לפחות בשטחיותה, לדעת המינים, וחז"ל, כפי שקבלו מסיני, או כפי שלמדו מעיון בדקדוקי הכתובים, הבינו אחרת. הקושי כאן הוא שדברי הכתוב, בצורה הכי פשוטה וברורה, מורים כדברי חז"ל. מפורש בפסוק שהכהן מצווה להביא את הקטורת ואת הגחלים אל מבית לפרוכת, ורק אחר כך כתוב, ונתן את הקטורת על האש, ומודגש, לפני ה'. מדוע, א"כ, הבינו המינים אחרת מחז"ל? הצורך להבין את גישתם של הצדוקים איננו נובע מחשיבות שאנו מייחסים להם, אלא מפני שהבנת דעתם המשובשת של המינים, תביא אותנו להבין יותר טוב את דרך התורה הנכונה ואת מחשבת חז"ל.
ונראה שהצדוקים נטו מן הפשט, כדי לקיים את הטעם המבואר בתורה. כיון שכתוב, וכיסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות, המשמעות היא שמיד בכניסתו אל הקודש צריך כבר הענן להיות מיתמר מעל הכפורת, שהרי ה' שוכן מעל הכפורת, ואסור לכהן לראות את מקום השכינה. הצדוקים, שעיקרון העל שלהם היה הנאמנות לפשוטה של תורה, נאלצו לסטות מהביאור המילולי, כדי לקיים את הרעיון העולה מן הפסוק. יש בדבר הזה לבדו, כדי להוכיח את עמדתם הכללית של חז"ל, שלא תמיד המצוות מתקיימות כפי העולה מפשוטה של תורה ממש.
אלא שכאן לא קבלה תושבע"פ את עמדת הצדוקים, והיא עמדה על קיום מצוות הקטורת בדיוק כפי שהיא כתובה בתורה, בקוה"ק. וצריכים אנו להתבונן מדוע אין המינים צודקים מצד טעם העניין. הרי בתחילת הפרשה נאמר, דבר אל אהרן אחיך, ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת, אל פני הכפורת אשר על הארון, ולא ימות, כי בענן אראה על הכפורת, והמשמעות היא שאסור לכהן להיכנס אל הקודש ולראות את מקום השראת השכינה, ובקשר לכך כתוב, וכיסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות. כך פירש הרשב"ם, לפי פשוטו, שהרי מתוך עמוד הענן אני נראה כל שעה על הכפורת, כדכתיב, ודיברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים, ואם יראה הכהן ימות, לפיכך כשיכנס ביוה"כ ציווהו הקב"ה להקטיר קטורת בפנים תחילה, להחשיך את הבית בענן הקטורת, ואחר כך יביא דם הפר ודם השעיר. ואם הכהן מניח את הקטורת על הגחלים רק בתוך הקודש, נמצא שהכפורת מתכסה בענן רק לאחר זמן, והכהן רואה את מקום השכינה כשהוא נכנס אל הקודש.
ונראה, שחז"ל הבינו, שאין הקטורת מצילה את הכהן ממיתה, ע"י שענן הקטרת מכסה את מקום השכינה, וכך הקטורת מונעת ממנו לראות את השכינה. אלא עבודת הקטורת לפני ה' יש בה ריצוי אצל ה', וכך ניצל הכהן ממיתה. הכתוב – וכיסה ענן הקטורת, מתפרש שענן הקטורת מרצה לפני ה', ובזה הוא מכסה את הקפידה שיש על ראיית הכהן את מקום השכינה. עבודה זו שייכת למקום הקדוש, והיא צריכה להיעשות לפני ה', ולכן היא נעשית בתוך הקודש.
ובמדרש הסמיך לפסוק הכתוב בעבודת יוה"כ, בזאת יבוא אהרן אל הקודש, את הכתוב בתהילים, בזאת אני בוטח. הקשר בין שתי הפרשיות הוא, שבשניהם מדובר על אדם הנמצא בסכנה, והוא נכנס אל הקודש להגנתו. אבל ההבדל הוא גדול, לכאורה, שהרי בתהילים הסכנה היא מחמת מלחמה חיצונית, והכניסה למקדש היא ההצלה. ואילו בפרשת אחרי מות הכניסה למקדש היא הסכנה. אמנם מדרש חכמים בא ללמדנו שההצלה בשניהם היא אחת. לבוא אל הקודש יש בזה משום סכנה חמורה, אמנם התרופה לסכנה הזו אינה להימנע מלהיכנס, אלא להיכנס נכון וטוב. הכניסה מתוך ריצוי וקירוב דעת לפני ה', מבטלת כל סכנה.
וכך עלינו להבין את עניין הקטורת. הכהן הנכנס אל קודש הקדשים, הוא בסכנה, משום שהכפורת הוא מקום השכינה, ואין הכהן ראוי לראות את מקום השכינה. אמנם תרופתו היא להקטיר קטורת של ריצוי, וע"י הקטורת הוא הפך לרצוי וראוי לראות פני שכינה.
וזה, לכאורה עומק דברי חז"ל על הפסוק – כי בענן אראה על הכפורת, וברש"י, ומדרשו לא יבא כי אם בענן הקטרת ביוה"כ. דווקא ע"י ענן הקטורת יוכל הכהן לראות את השכינה. ללמדך, יש סכנה בראיית השכינה, אבל התרופה היא בהתקרבות מתוך עבודה וריצוי, שהופכת את הראיה לראויה.
מקורות:
ויקרא ט"ז י"ב-י"ג וברשב"ם, שם ט"ז ב' וברש"י, שמות כ"ה כ"ב, פסיקתא דרב כהנא כ"ז ע"ז, ויקרא ט"ז ג', תהילים כ"ז ג'.
