בדברנו על זמן קריאת שמע, ובהגדרתו בתורה ובשכבך ובקומך, נראה להבחין בעניין דק לדון בו.
בלי שניכנס לפרטי הזמנים, ולסידרה ומקורה של תפילת ותיקין, אנו יודעים שזמן קריאת שמע של שחרית לכתחילה הוא קודם הנץ וסמוך לו, ואילו הזמן המובחר ביותר לתפילת שחרית הוא מיד אחר הנץ. ואנו חפצים להבין את מהות העניין.
וראשית עלינו להבין מהי המשמעות של לכתחילה במצווה דאורייתא. אם הזמן הקבוע מן התורה לק"ש הוא עד ג' שעות, כרבי יהושע שהלכה כמותו, מהו זה שלכתחילה נכון וצריך לקרוא ק"ש קודם הנץ. אפשר כמובן לטעון שדין זה של לכתחילה אינו מדאורייתא, אלא מעלה היא שהעמידו חכמים במצווה זו. אבל יותר נראה שגם המעלה הזו היא מן התורה.
ונביא דוגמה לזה ממצוות סוכה. בברייתא שבגמ' אמרו כך, כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי, כיצד היו לו כלים נאים מעלן לסוכה, מצעות נאות מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה. ובהמשך שם הביאו ברייתא שדרשה כל זה מן הפסוק, בסוכות תשבו שבעת ימים, תשבו כעין תדורו. ויל"ע, האם כל דינים אלו הם מן התורה או מדרבנן?
עוד למדנו במשנת סוכה, סוכה שבעה כיצד? גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה, מפני כבוד יו"ט האחרון של חג. האם נבין שוהי תקנה מדרבנן שלא לפרק את הסוכה בתוך החג, אע"פ שכבר גמר מלאכול, ואינו צריך עוד את הסוכה? מדוע אין להוריד את הכלים מן הסוכה אם אין בזה צורך משום כבוד יו"ט האחרון?
ונראה שמצוות רבות בתורה יש בקיומן מעלות מעלות. למשל, מצוות סוכה היא לדור בסוכה שבעת ימים. המושג דיורים יש בו רמות שונות. אדם שמעביר לסוכה את כל כלי ביתו, בוודאי העלה את רמת הדיורים שלו למעלה גבוהה. האם התורה מחייבת את כל זה? התשובה היא שבדרך כלל למדונו חז"ל שהחובה המוחלטת היא הדרגה הנמוכה של קיום המצווה. בסוכה, כדוגמה, אין חיוב מוחלט כי אם שלא יאכל אכילת קבע ושלא יישן חוץ לסוכה. כל שלא עשה כן, לא ביטל את מצוות סוכה. כחובה גמורה נתפס הגדר הנמוך ביותר של המצווה. אמנם בוודאי שראוי ונכון לקיים את המצווה בצורתה שלמה ביותר, ולכן לכתחילה אין להוריד את הכלים מן הסוכה לפני סיום החג.
דוגמה נוספת לזה יש להביא מדברי הרמב"ם בגדרי מצוות תלמוד תורה. כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, ובהמשך, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה. והמשמעות היא שבשתי קביעויות ביום יצא ידי חובתו. אמנם בדברו על הזוכה בכתרה של תורה, כתב כך, מי שנשאו ליבו לקיים מצוה זו כראוי לה, ולהיות מוכתר בכתרה של תורה – לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על ליבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחד. הרי לנו שחובה גמורה היא לקבוע זמן לתלמוד תורה, משום גם זה נקרא שלומד תמיד, כדרך שקרבן התמיד קרב תמיד. אמנם הלומד בכל עיתותיו אינו עושה דבר של רשות, כי אם מקיים מצווה זו כראוי לה.
ונראה שכן הם הדברים גם במצוות ק"ש ותפילה. זמנה של מצוות ק"ש נקבע בתורה לזמן קימה. מבואר בסוגייה שעיקר קימת בני אדם היא קודם הנץ. ואכן, דעת רבי אליעזר במשנה שבנץ החמה מסתיים זמן ק"ש. אמנם דעת רבי יהושע שעד שלוש שעות עדיין נקרא זמן קימה, שכן דרך מלכים לעמוד בשלוש שעות, אבל קים להו לחז"ל, שקיום מלא של זמן קימה הוא קודם הנץ.
אמנם זמן תפילת שחרית אינו שייך לזמן קימה, אלא לתחילת היום. זוהי תפילת אברהם אבינו, שעומד מול העולם המתגלה לפניו, וקורא עליו בשם ה'. וכמובן, עיקר היום הוא זריחת השמש, ואין לך תחילת יום מלאה כמו זמן הנץ, מיד כשהשמש מאירה.
ויל"ע האם לקריאת שמע אין קשר ליום וללילה, והיא תלויה בשכיבת בני אדם ובקומם, ולא ביום ולילה. או שזמני שכיבה וקימה שהוזכרו לגבי ק"ש, הם אופן מסוים של תפיסת יום ולילה. ולכאורה יש להוכיח מברכה ראשונה שלפניה שקריאת שמע שייכת ליום ולילה. שהרי, הברכה עסוקה באור ובחושך וביום ובלילה. ושייכות הברכה לקריאת שמע, לכאורה, היא מפני שהתורה אמרה לקרוא את שמע בשכבך ובקומך, והמשמעות היא שהאדם צריך לקרוא את ייחוד ה' על היום והלילה, ולכן מברכים ברכות אלו קודם ק"ש. וא"כ יש ללמוד שזמני שכיבה וקימה אינם זמנים לעצמם, אלא אופן מסוים של תפיסת היום והלילה.
ויש לעיין מהי ההשלכה של הבנה זו על קביעת הזמן. למשל, תחילת זמן קריאת שמע של לילה הוא בצאת הכוכבים, כמו שעולה ממשנה ראשונה של ברכות, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, ובגמ' משמע שזהו צאת הכוכבים, וכך נפסק למעשה בשו"ע. ויש לדון האם העניין שייך וקרוב לספיקא דבין השמשות, או שבדרך מקרה זמן שכיבה הוא בזמן בין השמשות. ויותר נראה שאין אופן שיקראו ק"ש של לילה ביום, ולא ק"ש של יום בלילה, רק שהדבר צריך להתאים גם לזמני שכיבה וקימה. ועדיין הדברים צריכים בירור ולימוד.
מקורות:
דברים ו' ז', ברכות כ"ו ע"א, סוכה כ"ח ע"ב, ויקרא כ"ג מ"ב, סוכה מ"ח ע"א, רמב"ם פ"א מהל' ת"ת הל"ח, שם פ"ג הל"ו, ברכות ט' ע"ב, שם ב' ע"א וב', שו"ע או"ח רל"ה א'.
