אשר קדשנו במצוותיו וציוונו. זהו המטבע הקבוע לברכות המצוות, בדרך כלל. ובפשטות יש כאן שבח על המצוות בכללות, ואח"כ התייחסות למצווה המסוימת שבה אנו עוסקים. אלא שאת עניין המצוות הכללי, אנו מבטאים עם המושג קדושה. הקב"ה קידש את ישראל בקדושה מיוחדת, וממנה נובעים המצוות כולן. אנו מבקשים לבאר, כפי יכולתנו, את משמעותה של קדושת המצוות ואיזו בחינה במצוות מצטרפת לעניין הקדושה.
כלל יש בידינו שחלק גדול מנוסחאות הברכות והתפילות מיוסד על לשונות הכתובים, ועל עומק משמעותם, כמו שחשפו חז"ל במדרשיהם. הנוסח הזה של ברכת המצוות בנוי, לכאורה, על הכתוב בפרשת ציצית, למען תזכרו, ועשיתם את כל מצוותי, והייתם קדושים לאלוקיכם. הפסוק הזה יכול להתפרש בשתי דרכים, או שע"י שהציצית תזכיר לנו את חובת המצוות, נהיה קדושים ושייכים לה', ונעשה את כל המצוות, או שע"י עשיית המצוות נתקדש ונתקשר לה'. ונראה ששתי ההבנות הללו הן שתי דעות בספרי כאן.
והייתם קדושים לאלוקיכם, זו קדושת כל המצות. אתה אומר זו קדושת מצות, או אינו אלא קדושת ציצית, אמרת, במה ענין מדבר, בקדושת כל המצות. רבי אומר, זו קדושת ציצית, אתה אומר זו קדושת ציצית או אינו אלא קדושת כל המצות, כשהוא אומר קדושים תהיו, הרי כל המצות אמורות, הא מה ת”ל והייתם קדושים לאלוקיכם, זו קדושת ציצית. מגיד שהציצית מוספת קדושה לישראל. ומבואר גם, שמוסכם על התנאים שפשוטה של תורה הוא כמו הדעה הראשונה, אלא שהייתור מביא לדעה השניה, ומגלה כך שבציצית יש כח מיוחד לקשור אותנו לה' ועל ידי זה נזכור ונעשה את כל המצוות.
וכדי להשלים את התמונה, אביא כאן את דברי מו"ר הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל, שהראה שיש שני צדדים בכל המצוות. ככתוב בתורה, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אני הוי"ה אלוקיכם. כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו. את משפטי תעשו ואת חוקתי תשמרו ללכת בהם, אני הוי"ה אלוקיכם. ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני הוי"ה. וביאר מו"ר זצ"ל, שיש כאן שני עניינים גדולים בכל ציוויי ה'. האחד, ה' הוא אלוקינו, ולכן אנו צריכים ללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו. בהקשר הזה, לא נאמרה כאן העדפה בעצם החוקים בין חוקי כנען ומצרים, לחוקי התורה, אלא שאלו הן חוקי אלוקינו, ולא אנחנו מחויבים ואליו אנחנו מתחברים. אח"כ מוסיפה התורה שחוקי ה' הם חוקים ומשפטים צדיקים, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שהרי המצווה שלהם הוא הוי"ה, הוא אלוקי החיים והשלימות. למדנו שמצווות התורה הם נכונות וראויות מצד עצמן, אבל הם גם מצרפות אותנו אל ה' אלוקינו.
ולכאורה זהו עניין קדושת המצוות, שכל מצווה ומצווה מקדשת את האדם המקיימה, ומצרפת אותו אל ה'. ונראה שזהו גדר מצוות צריכות כוונה, שמעבר לתוכן הנכון והראוי שבכל מצווה, כדברי עזרא הסופר בתפילתו, משפטים ישרים ותורות אמת, חוקים ומצוות טובים, כל מצווה ומצווה צריכה להיעשות כמעשה של עשיית רצון וציווי ה', ובלא זה, לדעה אחת של חז"ל, אין יוצאים ידי חובת המצווה. ועיין בדברי הרמב"ם, וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו, ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה, לתקן הדעות וליישר כל המעשים. בא לבאר את מעלת המצוות ואת כוונתן לתקן את האדם ואת דעותיו. לעומת זאת בזוהר אמרו, שית מאת ותלת עשר זיני עיטא יהיב אורייתא לבר נש, למהוי שלים במאריה. תרי"ג מצוות את מיני עצות שנתנה התורה כדי שיהיה האדם שלם, תמים לפני קונו.
גם בספר דרך ה' לרמח"ל מובאים שני צדדי העבודה המוטלת על האדם. מחד, כלל המצות העשין והלאוין, אשר כל א׳ מהם מכוונת אל תכלית הקנות באדם והעצים בו אחת ממדרגות המעלה האמיתית שזכרנו, והסרת אחד מעניני החשך והחסרונות, ע״י פועל המצות עשה ההיא, או המניעה מן הלא תעשה. ומאידך, שורש כל ענין העבודה הוא, היות האדם פונה תמיד לבוראו. המצוות כמעשים של יושר ושלימות, והמצוות כמעשה של חיבור לה' וקדושה.
ולפי זה, כוונת ברכת המצוות להעמיד את מעשה המצווה כמעשה של עבודה לפני ה', וכמעשה המקדש את האדם. ויש להוסיף שהדבר הזה נעשה גם במצוות שהם מדברי סופרים, כברכת על נטילת ידיים. הגמ' שואלת ביחס לברכת המצוות על הדלקת נר חנוכה, והיכן ציוונו, ומביאה כתשובה שני פסוקים. לא תסור, ושאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך. המחשבה הראשונה תופסת שיש כאן בגמ' דיון על החיוב שלנו לקיים מצוות מדברי סופרים, ומדוע נכון להתייחס אל מצוות אלו כציווי ה'. אבל באמת יש כאן נידון נוסף, האם מצוות מדרבנן הם מעשי מצווה מסוימים שיש בהם כדי לקדש את המקיים בקדושת המצוות? האם הנוטל ידיו או המדליק נר חנוכה מקיים מצוות נטילת ידיים או מצוות הדלקת נרות, או שהוא מקיים רק מצווה לשמוע לדברי חכמים? ותקנת הברכות האלו מלמדת, שבציווי לשמוע לחכמים ניתנה להם הסמכות לחדש מעשי מצוות מסוימים, שיש בהם קדושה וחיבור לה'. מעשי מצוות אלו עומדים גם הם כדרכים לקדש את האדם ולחברו אל ה'.
מקורות:
במדבר ט"ו מ' ובספרי שם, ויקרא י"ט ב', שם י"ח ב'-ה', נחמיה ט' י"ג, רמב"ם פ"ד מהלכות תמורה הלי"ג, זוהר ח"ב פ"ב ע"ב, דרך ה' לרמח"ל ח"א פ"ד ה'-ו', שבת כ"ג ע"א, דברים י"ז י"א, שם ל"ב ז'.
