ויכתוב משה את התורה הזאת, ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה', ואל כל זקני ישראל. וברמב"ן, ויכתוב משה את התורה הזאת – מתחילת בראשית עד לעיני כל ישראל. ואע"פ שבכאן כתוב – תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל, והוא רומז לספר הזה של אלה הדברים, על דעת רבותינו, אבל בזה חזר ובאר – ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם, וזה יכלול כל התורה כולה. הרמב"ן עומד על גודל העניין, שכאן הסתיימה נתינת התורה וכתיבתה כולה ע"י משה. ומקשה הרמב"ן שאותו הלשון מוזכר בסמוך ביחס למצוות הקהל, התורה הזאת, ושם המילים הללו מתפרשות על ספר דברים, כמו שהתבאר ע"י רבותינו במשנתם. הרמב"ן אינו מיישב את השאלה הזו, אלא חוזר ומוכיח שמשה אכן כתב את כל התורה כולה, כמפורש בהמשך. ומבקשים אנו לבאר לעצמנו את תשובת שאלתו של הרמב"ן.
על הפסוק הכתוב במתן תורה, עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם, אמרו בגמ', תורה זה מקרא, והמצווה זו משנה. כל מצווה ומצווה ממצוות התורה, תורה שבעל פה מלמדת אותנו כיצד לקיימה. ובמדרש אמרו, תושב"כ כללות, ותושבע"פ פרטות. כל מצווה מתוארת בתורה בצורה הכללית, כעיקרון, ופרטיה ודקדוקיה, שרק איתם אפשר לקיימה, אינם כתובות בתורה שבכתב, והם נתבארו בתורה שבעל פה.
כשמביא הרמב"ם את דרשת חז"ל על מתן תורה, הוא מוסיף משמעות. תורה – זו תורה שבכתב, ומצוה – זה פירושה. וציוונו לעשות התורה, על פי המצווה. ומצוה זו, היא הנקראת תורה שבעל פה. פרטי המצוות לא ניתנו מסיני כאוסף של פרטים העומדים בפני עצמם, אלא הם מצטרפים לתורה שבכתב כחלק מפירושיה. ובזה עסקו רבותינו בכל מרחבי התורה בדרשות הפסוקים, שהם דרכים שניתנו להם כיצד עולה תושבע"פ מתוך דקדוק הכתוב בתושב"כ. בזה ניתנו לחז"ל כללים ודרכים כיצד מתפרשת התורה למעשה. למשל, בתורה כתוב, זכור את יום השבת לקדשו, וזהו בוודאי ציווי כללי לזכור בכל עת השבת, כדי לקדשה בזמנה כראוי לה במניעת מלאכה. אמנם ברור הדבר שכתוב כאן שיש תוכן חיובי ומשמעות של קדושה החלה על יום השבת, כמו שכתוב, וביום השביעי שבת לה' אלוקיך. שביתת השבת היא לכבוד ה' שהשבת היא שלו. ולכן, בתושבע"פ מתפרשת כאן חובה לבטא את קדושת השבת, והמילה זכור מתפרשת, לא רק במובן של זיכרון תודעתי, אלא לשון הזכרה והכרזה. אבל ברור לגמרי שאין הפירוש שתושבע"פ נותנת לפסוק מבטל את פשוטה של תורה, ואת העניינים הגלומים בו.
באותו האופן, כשציוותה התורה בפרשת הקהל, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל, אין מילים אלו מתפרשות, בפשוטה של תורה, על ספר דברים, אלא על הכלל. נצטווינו להציג בפני העם את התורה עצמה, שהיא ספר תורת האלוקים, ולקרוא אותו לפני העם. משמעות הדבר שיש בעולם ספר המכיל את כל דברי ה'. על הספר הזה יש לקרוא את הכתוב, תורת ה' תמימה, שלא חסר בה דבר. משלימות זו נובעת קדושת התורה המופלאה, כלשונו של הרמב"ם, מצוה לייחד לספר תורה מקום, ולכבדו ולהדרו יותר מדי, דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר. ועוד שם, כל מי שיושב לפני ספר תורה ישב בכובד ראש באימה ופחד, שהוא העד הנאמן לכל באי עולם, שנאמר – והיה שם בך לעד. משמעות הדברים שבעובדה שהתורה בשלימותה נמצאת בפנינו, יש עדות והופעה אלוקית בתוכנו. הרמב"ם מבאר מדוע ספר התורה ראוי לכבוד יותר מדי, משום שעשרת הדברות, שמקורם בלוחות הברית, כתובים בו. כמו שלוחות הברית נקראים 'עדות', ועניינם בכך שהם מסמך אלוקי, כך יש בחינה בכללות התורה, שהיא מייצגת את נוכחות ה' לכל באי עולם. מכאן נובעת הכריעה בפני ספר התורה, כמו שנהגו שבי ציון במעמד קריאת התורה בראש השנה, ככתוב, ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם, וכפתחו עמדו כל העם. ויקדו וישתחוו לה' אפים ארצה. המפגש עם הספר הוא במובן מסוים המפגש עם ה'. זהו מה שאומרים בהוצאת ספר תורה, אנא עבדא דקודשא בריך הוא, דסגידנא קמיה, ומקמי דיקר אורייתיה בכל עידן ועידן. ההשתחוויה היא היחס הראוי לה' מלכנו, ולתורתו המנכיחה אותו בחיינו.
החובה לקרוא במעמד הקהל את ספר דברים, אינה מתייחסת בשורשה לאותם דברי תורה שידיעתם היא המטרה, אלא להעמדת העם כולו מול התורה כנציגות של ה' בעולם. כאשר עולה השאלה כיצד מקיימים את הדבר הזה בפרטיו למעשה, התקבלה ההלכה שספר דברים, שגדרו הוא משנה תורה, ונתינתו היתה בבחינת – הואיל משה באר את התורה הזאת, זהו החלק בתורה שקוראים לפני העם. אבל לעולם שורש הדבר הוא שקוראים מתוך התורה כולה, ולכן מתאים השימוש באותו הלשון בכתיבת התורה ובקריאת הקהל.
מקורות:
דברים ל"א ט' וברמב"ן, שם ל"א י"א, שם ל"א כ"ד, שמות כ"ד י"ב, ברכות ה' ע"ב, מדרש תנחומא פרשת נח,הקדמת הרמב"ם לספר משנה תורה, שמות כ' ז'-ח', תהילים י"ט ח', רמב"ם פ"י מהלכות ספר תורה הל"י וי"א, דברים ל"א כ"ו, נחמיה ח' ה'-ו', נוסח בריך שמיה זוהר ח"ב ר"ו ע"א, דברים א' ה'.
