תחילת דיבורו של אלוקי עולם אל ישראל באותו מעמד מופלא, היה: אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. פסוק זה התפרש בדברי הרמב"ם למצוות עשה של אמונה במציאות ה'. היא הציווי אשר ציוונו בהאמנת האלוהות, והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה, הוא פועל לכל הנמצאים. והוא אמרו, אנכי ה' אלוקיך. וכן בתחילת ס' משנה תורה, יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל נמצא. ובהמשך, וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר, אנכי ה' אלוקיך.
פשטות דברי הרמב"ם, שיש כאן מצווה על עצם האמונה והידיעה על מציאות ה'. וכבר ידועה שאלת רבי חסדאי קרשקש, איך תיתכן מצווה שכזו, הרי כל היענות לציווי איננה אפשרית בלי ידיעה על המצווה. ומי שכבר יודע על מציאות ה', כדי שתחול עליו מצווה זו, כבר קיימה ויצא ידי חובתה.
וכתב ראב"ע, שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד, למה הזכיר אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר: שעשיתי שמים וארץ, ואני עשיתיך. וכבר האריכו רבותינו בתשובת שאלה גדולה זו, וגם אנחנו הארכנו בזה רבות. ואין מגמתנו כאן העיסוק הרחב במצוות אמונה ובגדריה, כי אם לתת אל הלב את ביאור הפסוק בפשוטו, ואיך מתיישבות לפי הבנה זו השאלות.
בספר תהילים נאמר, לא יהיה בך אל זר ולא תשתחווה לאל נכר. אנכי ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו. פסוקים אלה מיוסדים על הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות, אבל הם מופיעים כאן עם תוספת. המשורר בא ללמדנו מה יש לנו ללמוד מפסוקי עשרת הדברות. ה' הוא אלוקינו כמו שראינו ביציאת מצרים, ולכן, הרחב פיך ואמלאהו. למד לשונך לבקש מה' את כל צרכיך, שהרי הוא אלוקיך ורצונו להיטיב עמך ולמלא משאלותיך.
לפי זה, אין כוונת הפסוק ללמד רק את עצם מציאות ה', אלא שהוא אלוקיך ועליו אתה יכול להישען. את היחס הזה של הקב"ה לישראל יכול האדם ללמוד מהעובדה שה' הוציאנו ממצרים. בזה התיישבה שאלת רבי יהודה הלוי שהביא ראב"ע. בריאת העולם איננה מקור ליחס מיוחד שבין ה' לישראל, ולכן הוזכרה כאן בדווקא יציאת מצרים, ולא בריאת שמים וארץ ובריאת האדם.
ונראה עוד, שפתיחת עשרת הדברות מיוסדת על דברי ה' למשה לפני יציאת מצרים. והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. משמעות הדברים שיציאת מצרים יוצרת את היחס של ישראל כעם וה' כאלוקיהם. ושיחס זה מתקיים ע"י הידיעה שה' דאג לנו במצרים והוציאנו מסבלותינו שם. מעמד הר סיני הוא המקום שבו יחס זה נקבע בברית, ולכן פתיחת עשרת הדברות היא במשפט – אנכי ה' אלוקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.
ונראה עוד, שאיסור אלוהים אחרים המופיע כאן, מיוסד על היותו של ה' אלוקינו, ולכן הנוסח הוא, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. מדוע תלך במקומי אל אלוהים אחרים, הרי אני הוא אלוקיך. וזוהי גם משמעות הביטוי בתהילים, לא יהיה בך אל זר, ולא תשתחווה לאל נכר. הרי ה' הוא עבורכם אלוהים קרובים, ומדוע תלכו לאל זר ונכר.
ויש ללמוד מהפסוק בתהילים, אנכי ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו, את עניין סמיכת גאולה לתפילה, שהזכירו חז"ל. שהרי מיציאת מצרים יש ללמוד לבוא לה' עם כל בקשותינו. והדברים עמוקים יותר, שהרי המשורר בתהילים לא הסמיך את עניין התפילה ליציאת מצרים גרידא, אלא לאנכי ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים, והיינו שזהו עיקר היחס בינינו ובינו. אנחנו עמו והוא אלוקינו, ולכן אנחנו מתפללים אליו. וברכת גאולה שאנו מברכים קודם התפילה היא ברכת אמת ויציב או אמת ואמונה, ועיקרה הוא לאשר את קבלת מלכות שמים שבקר"ש, וחתימת הברכה הזו היא בגאולה, והיינו שזהו עיקר מלכות שמים, להיות סמוכים על טובו ומצפים לגאולתו וישועתו.
ולפי זה נוכל להבין דבר גדול שאמרו חכמים בגמ', הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יפנה וייטול ידיו, ויניח תפילין, ויקרא ק"ש ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלימה. ללמדך שהתפילה ובקשת צרכים מצטרפת ומשלימה את קבלת עול מלכות שמים שבתפילה.
מקורות:
שמות כ' ב', ספר המצוות לרמב"ם עשה א', הלכות יסודי התורה פ"א הל"א וו', ראב"ע שמות כ' א', ספר אור ה' לרבי חסדאי קרשקש הצעה שבתחילת הספר, תהילים פ"א י'-י"א, שמות ו' ו' וז', ברכות ט' ע"ב, שם י"ד ע"ב.