אדם שאכל מיני מזונות ושתה יין, מברך ברכה אחת מעין שלוש, ומזכיר בה על המחיה ועל פרי הגפן. אם שכח אחד מהם, פשוט הדבר שהוא חייב לברך פעם נוספת, על מה שלא הזכיר, ואינו מזכיר בה את שהזכיר בפעם הקודמת. אבל אדם המתפלל ביו"ט שחל בשבת, ושכח להזכיר את אחד מהם, חייב להתפלל פעם נוספת ולהזכיר בה את שניהם. ואם התפלל תפילה אחת של שבת, ותפילה אחרת של יו"ט, לא יצא ידי חובתו, וצריך להתפלל בשלישית של שבת ויו"ט יחדיו.
אפשר לנמק את ההלכה הזו בפשטות. ההזכרה של ימים קדושים מיוסדת על העיקרון שאין לעמוד לפני המלך ביום מיוחד בלי להתייחס לייחוד היום, ולמערכת היחסים שביום זה עם ה'. הגע בעצמך, אדם המשוחח עם חתן ביום חתונתו, ועניין החתונה לא עלה בשיחה, אין זאת כי אם לא היו השניים מכוונים זה לזה בשיחתם. לכן תפילה שאין בה את כל צדדי קדושת היום, שבת ויו"ט, אינה תפילה.
אמנם נראה שאין די בביאור הזה. שהרי דינא הוא שאדם שהתפלל תפילה של חול בשבת ויו"ט, והזכיר בתפילתו את קדושת היום, יצא ידי חובתו, אע"פ שלא בירך שום ברכה לכבוד היום. אמנם אדם שהתפלל ביו"ט שחל בשבת, ובירך את ברכת קדושת היום, אלא ששכח לחתום בשניהם, נתחבטו בזה הפוסקים, מהם שאמרו שאם הזכיר שבת ולא הזכיר יו"ט, או אם הזכיר יו"ט ולא הזכיר שבת, צריך לחזור על הברכה. ודעת המשנ"ב לחלק, שאם הזכיר של שבת יצא, בלא שהזכיר יו"ט, ואם לא הזכיר שבת לא יצא. כך או כך, הרי אם לא ייחד ברכה לקדושת היום, והזכיר של שבת ושל יו"ט יצא, מה אכפת לי אם בירך ברכה לאחד מהם, ולא חתם בשניהם?
ועל כרחנו יש כאן סוגיה נוספת, על הברכה הזו וגדרה. והיינו, שאע"פ שאין הכרח שיברך אדם ברכה לקדושת היום, ואם הזכיר את היום בברכת עבודה או בברכה אחרת יצא ידי חובתו, אמנם אם בא לברך כדין ברכה על קדושת היום, צריכה ברכה זו לכלול כראוי את קדושת היום, ואם שינה בגדר הקדושה לא עלתה ברכה כתיקנה, ותפילתו צריכה תיקון.
ובאמת שורש העניין הוא במחלוקת ב"ש וב"ה בברייתא שהובאה בגמ', לב"ש ביו"ט שחל בשבת מתפלל שמונה ברכות, ומברך ברכה אחת לשבת וברכה נוספת ליו"ט, ואילו לב"ה מברך ברכה אחת לשבת וליו"ט. ונראה שמחלוקתם היא האם קדושת השבת וקדושת יו"ט עומדות כשתי קדושות נפרדות, או שהן מתאחדות לקדושה אחת.
וזוהי משמעות הפוסקים, שהם דנים איך נראית הברכה האחת על קדושת שבת ויו"ט, האם הכרח הוא לחתום בשתי הקדושות, או שעיקר הברכה הוא על קדושת השבת, ובחתם בשבת ולא ביו"ט יצא. אבל עצם הצירוף של שתי הקדושות עומד ביסוד כל הפוסקים, שהרי זו שיטת בית הלל, ודבר זה אנו מבקשים לבאר.
ונראה שכל קדושה שנאמרה בתורה, אינה אלא הארה אלוקית החלה באותו עניין. ושורש לכולם הוא בדברי יעקב כשקם משנתו ואמר, אכן יש הוי"ה במקום הזה, ואנכי לא ידעתי. מפני שה' נוכח במקום הזה, מתחייבים מזה הנהגות של כבוד, וזוהי הקדושה עצמה. ואע"פ שיש כמה אופנים של קדושה, שורש כל הקדושות הוא אחד. הקב"ה בעצמו מוגדר ע"י השרפים, שהשגתם היא הגבוהה ביותר, קדוש קדוש קדוש. המשמעות היא, שהתפיסה של הנבראים באלוקים היא בקדושה. ומכאן, כל הופעה של האלוקים במציאות קרויה קדושה. כך הוא באנשים, מקומות וימים.
וקדושת השבת, מבטאת את עצם הקדושה, כאשר יאמר רבנו האר"י, שהשבת היא בבחינת עולם האצילות עצמו. וכל יום טוב שחל בשבת, קדושתו מצטרפת לקדושת השבת, וכאילו נובעת ממנה, שהרי הקדושה בעצמה הוא שורש כל הימים טובים.
וכך אמר בעל האור שמח, וכן נ"ל דקדושת יוהכ"פ חיילא על שבת ג"כ, להקדישו בשבות מכל אכילה, דקדושת יוהכ"פ גם לשבת אהני שיוקדש בענות נפש, ולכן ביוהכ"פ שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול, מורה אני דלא מקדש גם על שבת, דקדושת השבת אז שלא לאכול בו. ולדברינו הנוסח הוא, שקדושת יוה"כ הצטרפה לקדושת השבת, וכאילו השבת הזו מחייבת עינוי. ולכן, כאשר חלים שבת ויו"ט כאחד, יום הוא שנתקדש בשתי קדושות, ואין לברך על קדושה אחת בפני עצמה, כנלע"ד.
