בס"ד
קדושת השבת למטה ולמעלה
בספר נתיב בינה, לרבי יששכר יעקבסון, האיר הארה מעניינת. נוסחאות תפילות השבת מתחילות במילים – אתה קדשת את יום השביעי לשמך. ומסיימות במילים – ועל מנוחתם יקדישו את שמך. לדבריו, דרך הפייטנים לסיים פיוט מעין פתיחתו, ולכן סיימו את תפילות השבת מעין פתיחתן.
יש לפקפק בדבריו מכמה טעמים. לא ברור שיש להתייחס לכל תפילות השבת כאל מבנה אחד. אפשר לראות בכל אחת מתפילות השבת יחידה בפני עצמה. יש להעיר גם, שתפילת מנחה אינה מסתיימת במילים האלה, אלא בבקשה של סיום הברכה – והנחילנו ה' אלוקינו באהבה וברצון שבת קדשך וינוחו בה ישראל מקדשי שמך, וזהו נוסח שווה בכל תפילות השבת. כך שהעמדת השבח שלפני הבקשות כמבנה בפני עצמו, אינה דבר מוכרח. גם, הדמיון בין משפט הפתיחה, אתה קדשת את יום השביעי לשמך, למשפט הסיום, ועל מנוחתם יקדישו את שמך, הוא בעיקר דמיון חיצוני. במהותם הם שני משפטים שונים לגמרי. המשפט הראשון מדבר על כך שה' מקדש את השבת, לשמו, ואילו במשפט הסיום מדובר על כך שישראל מקדשים את שמו ית' על (מנוחת) השבת. ואם אכן התכוונו מתקני התפילות לדמיון בין שני המשפטים הללו, נראה שהדמיון החיצוני בין המשפטים, נועד להצביע על יחס עמוק ביניהם, שראוי לתת עליו את הדעת.
אתה קדשת את יום השביעי לשמך. בורא העולם קידש וייעד את השבת לשמו יתברך. המובן הפשוט הוא, שיום השבת נועד כדי שנעמוד בו לפני ה', וזהו מן הסתם עיקר ציווי התורה, זכור את יום השבת לקדשו. בעומק יותר, יש כאן משמעות שהקב"ה העמיד בעולם שלנו, בסדר הזמנים הרגיל, ביטוי וגילוי לקדושת שמו. השבת איננה רק מצווה לקדש את היום השביעי, אלא יש בשבת הארה של קדושה ומנוחה, כפשט לשון הכתוב, ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו. וכפי שאמרו במכילתא עה"פ, כי קודש היא לכם, ודרשו, מגיד שהשבת מוספת קדושה על ישראל.
בדברים אלה על השבת מונח יסוד כללי יותר, שנתבאר אצל הרמח"ל, ואלו דבריו: ענין השבת בכללו הוא, כי הנה כבר ביארנו למעלה שעניין העוה״ז נותן שיהיו הדברים בו חול ולא קדש. אמנם הוצרך ג״כ שמצד אחר יינתן קצת קידוש לברואים, כדי שלא יגבר בם החשך יותר מדאי. ובהמשך, ואולם בבחינת הזמן סידרה ענין הימים של חול ושל קדש. המשמעות, העוה"ז הוא במהותו עולם של חול, וכל ענייניו מתנהלים בחוקי החול, שמסתיר ומעלים את הקודש. אבל ה' לא הניח את המציאות בנמיכותה, אלא נטע בה דרכים של הארה, שיכולה להאיר את החושך ולהוציא את החול מאטימותו. שורש לבחינות אלה הוא השבת, שמעידה על כך שיש בעולם אחיזה לקדושה. אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, כי אני ה' מקדישכם. כשאמרו, כולי עלמא בשבת ניתנה תורה, אנו מבינים שהארת הקדושה שנטע ה' בשבת, היא זו שאפשרה את ירידת התורה לעולם.
קדושת השבת היא בעצם קדושת העולם. העולם קדוש בזה שאפשר דרכו להגיע את ה', להכירו ולהדבק בדרכיו, וכך לקדש את המציאות כולה. כל זה נכנס בדברי התפילה, אתה קדשת את יום השביעי לשמך. ישראל קדושים סופגים אל תוכם את קדושת השבת, ונוחלים אותה, וכלשון מתקני הברכות בקידוש ליל שבת, ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו. וכבר ביארנו והראנו כמה פעמים, שקדושת השבת מביאה איתה את מנוחת השבת, כמו שמבואר כמה פעמים בנוסחאות התפילה, המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו ביום שבת קדש, וכן בברכת הפטרה, ועל יום השבת הזה, שתת לנו לקדושה ולמנוחה. המשמעות של זה היא שהקדושה החלה עלינו מתקנת אותנו ומביאה אותנו למנוחה של שלימות, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. כך, על ידי השבת העולם הזה נהפך לקודש והחושך נהפך לאור, וכך יצא מן העולם הזה וסדריו – העולם הבא ושלימותו.
אמנם השלמת העולם אינם רק פעולה הנעשית למטה. תיקון העולם היא מילוי רצון ה'. כך לימדונו רבותינו: העבודה צורך גבוה. כדברי הרמב"ן: ואם כן יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט, ולא צורך גבוה. אבל הוא כעניין שאמר הכתוב, ישראל אשר בך אתפאר, ואמר יהושע, ומה תעשה לשמך הגדול, ופסוקים רבים באו כן, אווה למושב לו, פה אשב כי איוויתיה. המעט שאנו יכולים להבין מהסוד הנפלא הזה הוא, שהשלמת הבריאה מגשימה את רצון ה'. רצון ה' מתגלה בשמו, וכשהרצון מתגשם למטה, שם ה' מתקדש למעלה. המנוחה שישראל מקבלים מקדושת השבת, מתגלגלת ומתפתחת לקידוש שמו ית'. יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם, ועל מנוחתם יקדישו את שמך.
מקורות:
ספר נתיב בינה, נוסח תפילות שבת, שמות כ' ח', בראשית ב' ג', שמות ל"א י"ד ובמכילתא שם, ספר דרך ה' ח"ד פ"ז אות ב', שמות ל"א י"ג, שבת פ"ו ע"ב, רמב"ן שמות כ"ט מ"ו, ישעיהו מ"ט ג', יהושע ז' ט', תהילים קל"ב י"ג-י"ד.
