הבאנו למעלה את דברי ידידי הג"ר יחיאל ורטהיימר שליט"א בחיבורו הנפלא 'לעשות את השבת', שקדושת השבת נובעת מכן שהקב"ה סיים את מלאכתו בבריאת העולם, וחזר אל מציאותו וקדושתו העצמית. הג"ר יחיאל שליט"א הביא בעניין הזה את דברי הראשונים המקובלים, שיש שתי בחינות של שבת, שבת עליונה הקרויה 'שבת הגדול', ושבת תחתונה הקרויה שכינה וכנסת ישראל, וביאר, שהראשונה עסוקה בשביתת הקב"ה ובחזרתו לקדושתו העצמית, והשניה עסוקה בשמחה לכבוד השלמת הבריאה.
דעתנו שלנו איננה מסכמת עם דברים אלו. מעולם לא שמענו לא אצל חז"ל, ולא אצל רבותינו הראשונים, שאנו עסוקים במצבו של ה' מחוץ לבריאה. על כגון דא יש לקרוא את הפסוק במשלי, כבוד אלוקים הסתר דבר, וכבוד מלכים חקור דבר. ואם כי פשוטו של מקרא מבדיל בין ה' למלך בשר ודם, מ"מ יש ללמוד מזה שגם כלפי אלוקי עולם, אין אנו דורשים ולומדים אלא על שייכותו לעולמנו, שם הוא בבחינת מלך מנהיג ושליט, ואילו כל מה שאינו שייך להנהגת העולם, אין אנו עוסקים בו כלל.
מלבד זאת, אין גם הצדקה לראות את עסקו של ה' במעשה הבריאה, כאיזושהי פחיתות כבוד וקדושה, כדי שנאמר שפרישתו היא עליית קדושה עבורו. עסקו של ה' בנו מייצג את דרכי טובו הנפלאים, חסדו ומשפטו, ועל אלו נאמר, ויגבה ה' צבאות במשפט, והא-ל הקדוש נקדש בצדקה. בכלל, שורש אחיזתו של ה' בעולמנו הוא בתורה, שקדמה לעולם תתקע"ד דורות, ועל התורה אמרו בזוהר, אסתכל בה באורייתא וברא עלמא. ואם כי משמעות הדברים שם בזוהר שהמדובר הוא על פרטי הבריאה ודרכי פעולתה, מ"מ אין ספק שגם לעצם המגמה לברוא עולם ולהיטיב לנבראים בו יש שורש בתורה. וכבר ידועה רמיזת הקדמונים שיש תר"ך עמודים בספירת הכתר, ומעמודים אלה יוצאים תרי"ג מצוות התורה, ועוד שבע מצוות דרבנן. והגר"א כתב, שספירת הכתר היא רצונו ית' למלוך, והכוונה להיטיב כדרך שהמלך נושא את עול העם על כתפו, וכפי הנראה מגמת ההטבה היא שורש התורה כולה.
ושם בחיבור הנ"ל הביא הג"ר יחיאל ששתי בחינות אלו שייכות למה שנאמר בזוהר, שיש שתי בחינות בייחוד, ייחודא עילאה וייחודא תתאה. והוא מוצא מקום לפרש, שהייחוד העליון הוא העיסוק עם קדושת ה' העצמית והעליונה, והייחוד התחתון הוא מלכות ה' בעולמו. ושורש לתפיסה זו הוא בדברי אדה"ז זצוק"ל, שיחודא עילאה היא הבחינה העליונה והנעלמה באלוקות, שעל פיה העולם כולו בטל באלוקות, מה שאדה"ז מכנה בכל מקום בדרושיו – בחינת סובב כל עלמין. וייחודא תתאה היא התגלות ה' בעולמות בבריאתם ובהנהגתם, ושם הקב"ה מתואר בבחינת – ממלא כל עלמין. מדברים אלה, למד , כנראה, ידידי הנ"ל, שבבחינת ייחודא עילאה אנו עסוקים במציאותו של ה' העליונה. ובאמת גם בדברי אדה"ז בחינת ייחודא עילאה היא יחידות ה' בעולמות, אלא שבבחינה זו הוא אחד לגמרי, והכל בטל אליו, וכפי הנראה אין עיסוק גם בשיטת חב"ד באלוקות שמחוץ לעולם.
ולכן אנו מפרשים שהשבת מעידה על רצונו העז של ה' בעולם ובאדם, וכיצד אין שום הפסק ומיעוט ברצון הזה. גם כשבחירת בני האדם הביאה את העולם לחורבן ולהרס, ונוצרה מציאות שהעולם אינו מגשים, לפחות למראית עינינו, את מגמת הבריאה, מ"מ אנו מעידים ששום מיעוט לא חל בעצם הרצון האלוקי בבריאה. ועליית ה' על כיסא המלכות בשבת, אין עניינה סילוק כלשהו מעסקו בעולמנו, אלא המעבר ממצב של חתירה אל התכלית, ובעצם השהות בינתיים במצב של חוסר שלימות, אל מצב של שלימות ותיקון גמור, ושביעות רצון מהעולם. ולמעלה הבאנו שהראשונים הזכירו על הפסוק ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, את הנאמר בתרגום ירושלמי (ואיננו לפנינו) – וחמיד אלוקים. וביאור הדברים, שהיום השביעי נקבע ליום שבו ה' מגלה את אהבתו למלאכת ששת הימים, לעולמנו שלנו.
ושם בחיבור הנ"ל, הביא ידידי מספר שערי גן עדן, לרבי יעקב קאפל – אבל כוונת שבת אין אנו מכוונים לעשות ע"י פעולת כוונתינו שום עליה למעלה כי הוא נעשה מאליו. ומשמעות הדברים שהשבת משקפת את שביעות רצונו של ה' מעולמנו, שאינה תלויה במעשי האדם. וכך מגיע לידי ביטוי תוקף הרצון של ה' בתיקון העולם ובהבאת הדברים לתכליתם, כך שלא הסכים הקב"ה להשאיר הדברים תלויים בבחירת האדם, אם יבחר בטוב יתוקן העולם, ואם לאו, חלילה יישאר העולם בקלקולו, אלא הכריע והבטיח שסוף הטוב לבא, והאור יתגלה ויתוקן. בחינה זו היא סוד הגאולה השלימה, והעולם הבא בשלימותו, ובחינה זו מאירה אצלנו מדי שבת קדש.
מקורות:
רבנו בחיי ויקרא י"ט ל', משלי כ"ה ב', ישעיהו ה' ט"ז, זוהר ח"ב קס"א ע"א, ליקוט דברי הגר"א שבסוף ספד"צ, תניא שער הייחוד והאמונה פ"ז, בראשית ב' ב', אבודרהם תפילת ערבית של שבת, רבי יעקב קאפיל הוא עורך של דברי האר"י הובאו דבריו בספר סידורו של שבת שורש ראשון אות א'.
