חכמים גזרו שלא לקיים בשבת את מצוות שופר, לולב ומגילה. ובגמ' התבאר, שזה מפני החשש שמא יוליכנו ד' אמות ברשות הרבים. והנה אם פורים חל בשבת, אנו קוראים מגילה לפני הפורים, שהרי בלי זה תקנו את האפשרות להקדים קריאת המגילה לימים י"א י"ב י"ג באדר. אבל בשופר ולולב, אנחנו מסתדרים בר"ה בלי שופר, ובסוכות בלי לולב. ואע"פ שבימינו אנו תוקעים ביו"ט שני, ונוטלים לולב בכל שבעת ימי החג, אבל ברור הדבר שאין בכך תשובה למצוות התורה לתקוע ביו"ט ראשון, וליטול ד' מינים ביו"ט של סוכות.
מבחינת ציווי ה' לתקוע בשופר וליטול לולב, התשובה הפשוטה היא מה שאמרו בגמ', יש כח בידי חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. והביאור הוא שכאשר התורה ציוותה לעשות מצווה, אין כאן אמירה שמצב הדברים בלי המצווה הוא אסור ומגונה, ורק שהאדם מחויב לציית לציווי ה', ולקיים המצווה. וכאשר הוא נמנע ולא עשה המצווה, הרע שבו הוא המיאון והסירוב לציית לדבר ה'. אבל אם יש סיבה נכונה ומוצדקת מדוע הוא נמנע מלקיים המצווה, שוב אין במצב שנוצר שום חסרון. זהו גם הטעם, כנראה, שאדם אינו צריך להוציא על קיום עשה יותר מחומש נכסיו, שקבלו חז"ל שזוהי סיבה נכונה לבטל המצווה, ואם אין מרי ומיאון בביטול המצווה, אין כאן שום חסרון. וכך גם אם האדם נמנע מן המצווה בגלל הוראת חכמים, ולא מפני שהוא ממרה פי ריבונו, אין בכך חסרון, והכל על מקומו בא בשלום.
אמנם בספר משך חכמה כתב, בעניין הוויתור על שופר בר"ה שחל בשבת כדברים האלה. זיכרון תרועה יהיה לכם. הנה בר"ה אמרו, כל שנה שאין תוקעין בתחילתה, מריעין לה בסופה. פירש בה"ג, לאו דמקלע בשבתא, אלא דאיתייליד אונסא. הכונה, כי אין התקיעה מ"ע כמו כל המצות, אשר בהעדרה ייענש על בלי קיומו אותה, וכי אניס – רחמנא פטריה, רק היא כמו רפאות תעלה, ולזיכרון אתי וכמו מכפר ביוה"כ, ונמצא החולה אם באונס לא ייקח מזור ורפואה, האם יתרפא, כן כשנעדר הזיכרון שופר, שמכנסת זיכרונות ישראל לאביהן שבשמים, תו החולי בלא מזור ורפואה, וקטרוג השטן במקומו. תוכן דבריו, שאם כלפי המצווה לתקוע בשופר בר"ה, אין קושי לוותר על המצווה אם חל ר"ה בשבת, שהרי אנוסים אנחנו במצוות חכמים, וממילא פטורים אנחנו מהשופר. אמנם, השופר הוא גם עצה נפלאה להמתיק את דיננו בדין, ולהזכירנו לטובה, ולהביא לפני ה' את זיכרון העקידה. וגם אם נפטרנו מהמצווה, מה יעמוד לנו ביום הדין? והנה בעל משך חכמה העמיד את שאלתו על שופר ולא על לולב, משום שלא מצאנו בדברי חז"ל הנגלים על הצורך הגדול בתיקון שמתקן הלולב בחג הסוכות. אבל אין לנו ספק שכל מצוות התורה מכוונות כנגד עניינים גדולים וגבוהים, ואת שאלת המשך חכמה אפשר לשאול על כל מצווה שמתבטלת.
אמנם בספר קיצור הכוונות לרמח"ל, מצאנו דיבורים נפלאים על שופר ולולב ביו"ט שחל להיות בשבת. וכשחל י"ט ראשון של ר"ה או של חג בשבת, שאין תוקעים בשופר וגם אין נוטלים לולב, צריך לכוין בכוונותיהם בסדר כמו אם היו עושים המצווה, כי הפעולה נעשית, וביותר כח גם כן, כי השבת גורם. ולפי שחז"ל גזרו שלא לעשות – אין אנו עושים, ודי בכוונה לבד. וצריך לכוין בתקיעות דמיושב ודמעומד, וכן בנענוע והקפת הלולב.
מבואר כאן, שבשבת נעשים תיקוני המצוות הללו גם ללא עשייתן, כי הפעולה נעשית, וביותר כח גם כן, כי השבת גורם. ודי בכוונה לבד. והבנת הדברים נראית, שמעיקרי יסודות עולמנו, שהוא עולם העשייה, ורק מעשים פועלים בו. הדבר הוא נכון ביחס להשפעה על המציאות העולמית, שרק מעשי האדם משנים את העולם ומתקנים אותו, ועל זה אמרה תורה, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. וחז"ל למדו מפסוק זה ואמרו, כשם שהתורה נתנה בברית, כך המלאכה ניתנה בברית. והמשמעות, שתפקידו של אדם לעמול ולעסוק בתיקונו של עולם, הוא מיסודות המציאות. ובגמ' אמרו, גוי ששבת חייב מיתה, שנאמר, ויום ולילה לא ישבותו. ועוד שם, יאפילו בשני בשבת. וברש"י, מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה. ורק ישראל זכו להשתתף עם ה' בשבתו, ולכן נפטרו מחובה זו ביום השבת.
וכך הם הדברים בתפקידיו התורניים של האדם. הוא פועל ומתקן את המוטל עליו, ככתוב, כל שתה תחת רגליו, ולזה מכוונות המצוות המעשיות שהתורה נתנה לפניו. אמנם סוד השבת הוא שהושם גבול לתפקידו של האדם לפעול ולעשות בעולם, והוא נמצא במובן מסוים במצב של מנוחה ביחד עם בוראו. ומהבחינה הזו, תיקוני המצוות הללו נעשות בשבת בלא העשייה, וביותר כח גם כן. ויש להסתפק האם התיקונים הללו נעשים ע"י הכוונה והמחשבה לבדה, או שהתיקונים נעשים מעצמם, והכוונה נחוצה כדי שהאדם הפרטי יצטרף אל התיקונים הללו.
מקורות:
יבמות פ"ט ע"ב, ויקרא כ"ג כ"ד, משך חכמה שם, ר"ה ט"ז ע"ב ובתוס' שם בשם בה"ג, קיצור כוונות לרמח"ל בעניין המועדים. שמות כ' ח', אבות דרבי נתן פי"א א', סנהדרין נ"ח ע"ב וברש"י שם.
