המנהג האשכנזי היה, במשך דורות רבים, שלא ללבוש בגדי שבת בשבת חזון. אאמו"ר שליט"א מספר שבשנות ילדותו זו היתה חוויה קשה, כיון שבגדי החול היו, בדרך כלל, בגדי עבודה ועמל, והיו רחוקים מאד מבגדי השבת של יהודי העיירה. המנהג הזה איננו נהוג אצל ספרדים, משום שהם אינם נוהגים אבלות לפני תחילת השבוע שחל בו ת"ב. גם אם ת"ב חל בשבת, נהגו הספרדים שאין דין שבוע שחל בו, וממילא בשבת אין שום מנהגי אבלות. בדורות האחרונים נעלם המנהג הזה כמעט לגמרי, גם מהקהילות החסידיות וגם מהקהילות של תלמידי הגר"א ועולם הישיבות. אבל כדאי הוא מנהג אבותינו שנתבונן בו ונשאל את עצמנו מה היתה הבנתם בזה, ובפשטות יש כאן אבלות בפרהסיה בשבת, שהיא אסורה מן הדין, כמו שהתבאר בגמ' באבלות פרטית.
וכך נאמר במנהגי מהרי"ל, מגדולי חכמי אשכנז: ושאלו לפניו איך נוהגים אבילות בשבת שלא לשנות בגדים, והשיב דלא מנכרי בזה אבילות, דהרואה אומר בגדי שבת אין לו. וקשה להסתפק ביישוב הזה. וכי הרואה אומר שלכל הציבור אין בגדי שבת.
בעל הערוך השולחן כתב לבאר את המנהג הישן כך: נלע"ד דזה תלוי באופן ההלבשה, דאצל הקדמונים היתה הלבשת שבת וחול שוים בדמותם ובתמונתם, אלא שההפרש היה בין סחורה יקרה ובין סחורה פשוטה, ולא היה ההפרש ניכר כל כך, שהרי עניים גם בשבת יוצאין בסחורה פשוטה, ולכן הנהיגו ללבוש בגדי חול. משא"כ זה כמה דורות מקודם שבשבת היתה תמונה אחרת לגמרי להבגדים, בין עני בין עשיר, כמו שבחול היו נושאין כובע של קלאפי"ן ובשבת שטריימי"ל, וכן שארי בגדים היה ניכר לכל שזה בגד חול, כמו קיטאי"י, וזה בגד שבת כמו של משי לעשיר ומשי פשוט לעני, ולפיכך הנהיגו הגדולים שלא לנהוג מנהג זה מפני שההפרש ניכר הרבה, והווי כאבלות בשבת. והדעת אינה מסכמת שלא לראות בשינוי כזה מכל שבתות השנה משום אבלות ופגיעה בכבוד שבת.
ושמעתי מהרה"ג רבי מרדכי מלריך שליט"א סברא חדשה ונכונה. איסור אבלות בפרהסיה שייך באבלות פרטית, שאיננה נוגעת לכל הציבור, ואז מחויב האדם הפרטי לשמור את אבלותו הפרטית למרחב הפרטי, ולא לפגוע בכבוד ובקדושת השבת הכללי. אבל כאשר עם ישראל כולו אבל, מהי המשמעות שכל ישראל ישמרו את אבלותם לעצמם, והשבת תישאר בכבודה כלפי חוץ? ואע"פ שבוודאי אין לתת לאבלות לבטל את השבת מעיקרה, אלא יש מקום לכלול את כבוד השבת ושמחתה, ביחד עם אבלות כל ישראל על החורבן. וראה, שגם הגר"א שחלק על המנהג הזה, לא הזכיר בדבריו אבלות בפרהסיה, אלא כתב, זוהי חומרא בעלמא, שהרי כשת"ב חל בערב שבת, התירו בגמ' לכבס בחמישי לכבוד שבת. ומשמע שגם הוא לא ראה כאן עניין של אבלות בפרהסיה.
ונראה עוד, שהשבת כוללת בתוכה שני צדדים. מחד היא מציגה את המגמה האלוקית בבריאת העולם להוביל את המציאות כולה אל הטוב ואל התיקון, ומאידך יש בשבת קירבה גדולה בין הקב"ה לכנסת ישראל, שהרי אנחנו אלו שמוזמנים להצטרף לשמחתו בעולם שברא, וכבר הבאנו כמה פעמים את דברי חז"ל, שבשבת אנחנו אצל הקב"ה בבחינת מלך יושב ומטרונא יושבת כנגדו.
וכשהשבת מגיעה בזמן האבלות על חורבן הבית, יש לנו בזה שני צדדים. האחד, עלינו להזכיר לעצמנו שכל צרות הגלות, וכל הקלקולים שבעקבותיה, מובטחים אנו שיתוקנו לגמרי. מהבחינה הזו השבת היא יום נחמה ותנחומין בכל עת, גם אם חל ת"ב עצמו להיות בשבת. מאידך, כיום של אהבה וקרבה לה', אין אפשרות שאהבה זו עצמה לא תזכיר לנו את מה שאירע בימים אלה עצמם. איך נתרחקנו מאהבתו ומקירבתו, כאישה שגרשה בעלה. ואע"פ שיודעים אנו שכל גילויי הכעס והריחוק שקיבלו ישראל בגלות, אינם נוגעים באהבה הגדולה והשלימה, כפי שהיא במעמקי הלב של אדון העולם, מ"מ אין דרך שלא נביע גם את היחס לצורה שיש לדברים במציאות הנגלית. למנהג אשכנז אין מקום שלא לעשות כן, משום אבלות בפרהסיה, שהרי השבת עצמה חסרה כשאנו מרגישים נזופים ומרוחקים לפני המקום, אע"פ שברור לנו שאין חסרון האהבה נוגע בפנימיות היחס, והוא גם עתיד ומובטח להיתקן.
אמנם מנהגנו אינו כן, ובשבת אנו מסירים כל מנהגי אבלות בפרהסיה, כדי להדגיש ולהעיד על עוצמתה של מגמת ההטבה ושל האהבה הפנימית לישראל, ועל ההבטחה של גאולה שלימה, במהרה בימינו.
מקורות:
שו"ע או"ח סי' תקנ"א ברמ"א סעיף א' ובביאור הגר"א שם, תענית כ"ט ע"ב, ספר מהרי"ל עניין י"ז בתמוז ות"ב, ערוך השולחן סי' תקנ"א, שמות רבה כ"ה י"א.
