כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצוף עליך ומגעור בך. את דברי הנבואה הללו של ישעיהו דרשו בספר הזוהר, על האחריות שיש לנח על ירידת המבול והשמדת האנושות כולה באותו הזמן. המבול נקרא בפסוק 'מי נח', משום שנח אחראי לירידת המבול, בכך שלא התפלל על העולם ועורר עליו רחמים. יתכן שלזה גם התכוונו חז"ל במה שדרשו בגמ', עה"פ, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, בדורותיו ולא בדורות אחרים, וכמו שהביא זאת רש"י, ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום. ונראה שאין כאן השוואה כוללת בין נח לאברהם בצדקתם ובחסידותם, אלא במובן הזה, שנח שמע מה' על הגזירה שעתידה להגיע על האנושות, וקיבל אותה בשתיקה, ואילו אברהם ניגש לבקש על אנשי סדום, לדבר קשות ולפיוס ולתפילה, כלשון רש"י שם. וזוהי מעלתו הגדולה של אברהם וחביבותו לפני ה'.
במקום אחר בספר הזוהר השוו את נח למשה, שמשה מסר את עצמו עבור ישראל, ואמר, מחני מספרך אשר כתבת, ואילו נח קיבל בשתיקה את גזירת ה'. הזוהר למד מכאן את חובתו של צדיק שהקב"ה מדבר עימו, לפייס את ה' על חטאי האדם, ולעורר רחמים בשעה שמידת הדין מרחפת על העולם ומבקשת להעניש את בני אדם על עוונותיהם.
עצם ההנחה שתפילה הייתה יכולה לבטל את גזירת המבול, מסתברת מתוך המקראות עצמם. הרי הקרבנות שהקריב נח לאחר שיצא מן התיבה היה די בהם כדי לבטל לחלוטין את האפשרות של מבול לכל הדורות, כמו שכתוב, ויבן נח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור, ויעל עולות במזבח. וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל ליבו לא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם. הפניה של נח אל ה', יצרה קשר כזה בין האדם לאלוקיו, והעמידה ברית ביניהם, המבטיחה שלא תהיה השמדה של האדם. ומסתבר שגם קודם המבול היה אפשר לעורר רחמים ונחת רוח לפני ה' כדי למנוע את המבול. הימנעותו של נח מן התפילה על דורו, היא שגרמה למבול להתרחש.
מזה יש ללמוד שאין התכלית במידת הדין לעצמה, כדי שיתקיים הדין וייענשו החוטאים, ויותר ראוי ונכון לפני האלוקים שתתעורר מידת הרחמים ותמתיק את הדין. זוהי חובתו של האדם לעורר רחמים לפני ה' ולהעביר את מידת הדין מתוקפה. ומצאנו כזאת בתנא דבי אליהו בעניינו של יום הכיפורים, שהקב"ה מוחל ביום זה על עוונותיהם של ישראל, ואמרו על זה שם, לכך נדמה יום הכיפורים, שנתנו הקב"ה באהבה רבה ובשמחה. ולא זו בלבד, אלא בשעה שהוא מוחל לעוונותיהן של ישראל אין מתעצב בלבבו, אלא שמח שמחה גדולה. ויש להתבונן בעניין זה, מהי סיבת השמחה הגדולה ששמח ה' בכפרת העוונות, הרי מידת הדין נובעת מעצם תכלית הבריאה. כמו שהגידו חכמים, שהקב"ה ברא את האדם במידת הדין, ונתן לו בחירה במעשיו, כדי שהנאתו ושמחתו בהטבה האלוקית, תהיינה שלימות, ולא תהיה הנאתו בבחינת לחם חסד. ולכאורה, אם נכשל האדם במעשיו, ומידת הרחמים עמדה לו כדי לזכות לכפרת עוונות, הרי התערב לחם חסד בטובתו, ונתמעטה תכלית הבריאה לפי הערך שנזקק האדם לרחמים, ומהי השמחה הגדולה שיש לקב"ה ביום הכיפורים?
ונראה לומר, שהתעוררות הרחמים הבאה מכח תפילת האדם ותחנוניו לפני ה', אינה בבחינת לחם חסד, אלא הישג שמשיג האדם במעשיו ובבחירתו. מידת הדין נמצאת בעולם, ומציגה את מה שראוי היה לקרות מצד חטאי האדם. כאשר האדם מבין את חומרת החטא, ובא לפני ה' בתחנונים ויוצר יחס חדש של רחמים, בזה גופא הוא נעשה ראוי לסליחה ולרחמים, והוא מקבל אותם בלי בושה ובלי כיסופא. וככל הנראה, גם כשלא האדם עצמו מבקש רחמים, אלא צדיק אחר, עדיין יש כאן פנייה אנושית הראויה לגמול, והרחמים המתקבלים אינם בבחינת נהמא דכיסופא.
ונראה עוד, שאף שנתבאר בספר הזוהר שהמבול לא היה ראוי לצאת אל הפועל, ונכון יותר היה אם נח היה מתפלל, מבקש רחמים על האדם, ומבטל את הגזירה, מ"מ יש ערך חיובי מסוים בכך שהתקיימה הגזירה. שהרי כדי שהאדם יבקש רחמים כראוי, וייצור את הרחמים המתאימים לאחר החטא, הוא צריך להבין עד כמה חמור החטא, ועד כמה הוא זקוק לרחמים, ואין לו מקום להתקיים ע"פ הדין. כדי שזה יקרה, צריכה האנושות שיהיה לה ציור על חריפותה של מידת הדין, ועל חומרתו של החטא. לכן היה צורך שפעם אחת בהיסטוריה תתגשם מדת הדין במלואה, והאנושות תשלם את מה שראוי לפי חטאה. כך אנו יכולים ללמוד מן המבול עד היכן מגיעה חומרתו של החטא, ועד כמה זקוק האדם להתעוררות רחמי ה'.
מקורות:
ישעיהו נ"ד ט', זוהר ח"א ס"ז ע"ב, סנהדרין ק"ח ע"א, בראשית ו' ט' וברש"י שם, שם י"ח כ"ג וברש"י, זוהר ח"ג י"ד ע"ב, שמות ל"ב ל"ב, בראשית ח' כ', תנא דבי אליהו רבא פ"א, דעת תבונות סי' י"ח, מגיד מישרים להב"י פ' בראשית.
The Place of Justice and Mercy
It would seem from the book of Isaiah that Hashem placed the blame for the flood squarely on Noach (The Zohar), the waters of the flood referred to as "the waters of Noach." Hashem, in this context, promises Isaiah that he will not unleash his wrath on him, the same way he did not do so with Noach after his floodwater wreaked havoc on the world.
The obvious question is what is it that Noach did to receive such opprobrium? Such blame! The Gemorah also takes this tack, stating that though Noach was righteous, the Torah clearly states that he was only "righteous in his generation," but – as Rashi shares – were he to have lived in the generation of Avraham, he would have been insignificant, and negligible in his impact and import. In this light, the thinking is that Noach should have prayed; hearing about the imminent destruction of the world, it behooved him to pray, to ask, to demand and seek mercy, as Avraham did with Sodom, not relinquishing his cause until Hashem clearly told him that the people of Sodom were beyond saving, beyond salvation.
The Zohar likewise compares Noach to Moshe. Moshe said, "Erase me from your book, but don't wipe out your people from the face of the Earth." Noach, hands crossed, was silent, and uttered nothing in the way of supplication or prayer. Noach's silence was resounding, Moshe's speech was earth shattering, but with opposite effects. Noach, in rabbinic literature, became the example, par excellence of passivity, Moshe of proactivity, and engagement and sacrifice for the betterment of the Jewish people.
One could argue that there was no place for supplication on the part of Noah; that, though, does not seem to be the case in light of the desirability of Noach's offerings after the flood. The pleasant aroma of the offerings Noah brought onto the altar made Hashem decree that he would never destroy the world using its raging waters ever again; the world would stay intact, summer and winter would not cease, frost and heat, planting and harvesting, all thanks to one deed on the part of Noach.
This presents us with yet another question: If Hashem's imperative in this world is justice, if the world was first created with the attribute of justice, and Hashem does not seek for us to subsist on mercy alone, why then would Hashem look for humanity engage him by seeking to overturn decrees, and have mercy triumph over justice? Tanna d'bei Eliyahu, takes it a step further and shares that when we appeal to Hashem's mercy, it is with sheer elation and joy that Hashem overturns the attribute of justice. One can thus infer that prayer is seen as a legitimate tool to effecting change in Hashem's relation to the world, and though, as our rabbis teach us, Hashem does not want us to be pardoned frivolously, prayer in of itself is so potent that it is a legitimate tool for changing the balance, and overriding humanity's less than praiseworthy deeds.
Thus, to conclude, though the Zohar seems to say that Noach was exclusively at fault for the waters of the flood, that notwithstanding, even according to the Zohar it would seem that as a one-time occurrence, it was requisite for the world to see the full force, and import, of the reach of justice; afterwards, Noach did beseech Hashem, albeit too late, but at the same time, leaving us with an invaluable message about the power gestures of supplication can have before the creator.
