שירת האזינו היא מבט כולל על ההיסטוריה היהודית כולה, מיציאת מצרים, ועד התכלית שעדיין לא הייתה, ותהיה באחרית הימים. כך כתב הרמב"ן: והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, ותגיד כל המוצאות אותנו בביאור. ובדברי הרמח"ל, כלל כל סיבוב הגלגל שהיה עתיד ומזומן להיות סובב בעולם, שנכלל הכל בדברי השירה ההיא של האזינו, וכמו שפשטן של כתובים עצמו מוכיח.
השירה מתארת את חטאי ישראל, ואת עזיבתם את ד'. וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו. צור ילדך תשי, ותשכח אל מחוללך. הפסוקים גם מתארים את הכעס הנורא של הבורא: כי אש קדחה באפי, ותיקד עד שאול תחתית. ובעקבות הזעם, העונש. אספה עלימו רעות, חצי אכלה בם. מחוץ תשכל חרב, ומחדרים אימה, גם בחור גם בתולה, יונק עם איש שיבה. לא מצאנו חומרה כזו של עונש בשום מקום אחר בתורה: אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם. כביכול, המחשבה האלוקית מצאה לנכון להשמיד את ישראל, ולמחות את זכרם מן האנושות. מדוע הדבר הנורא הזה לא קרה? מה היא הסיבה שכילוי עם ישראל איננו יכול להתרחש?
לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידינו רמה ולא ד' פעל כל זאת. כי גוי אובד עצות המה, ואין בהם תבונה. לו חכמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם. איכה ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה, אם לא כי צורם מכרם וד' הסגירם. ביאור הדברים הוא, שאם היו הגויים הרודפים חכמים דיים, היו אמורים ללמוד מהצלחתם על כוחו וגבורתו של ד', שהרי ההצלחה של שונאי ישראל לא הייתה טבעית. אם לא היו הגויים הללו אובדי עצות וחסרי תבונה, היה אפשר לעשות עימם עסק חדש, ולהעמיד אותם כבסיס לידיעת ד' בעולם. אבל כיון שאסונם של היהודים יביא את רודפיהם למסקנה הפוכה לגמרי, שח"ו הם אלה שנצחו את ד', כביכול לא תהיה לד' ברירה כי אם להמשיך את הקשר עם ישראל. לכן סוף הסיפור יהיה בחזרת הברית עם ד', ובהתגלות אלוקית לגאולת ישראל. כי ידין ד' עמו ועל עבדיו יתנחם, כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב.
משמעותם של הדברים, בפשטות, כואבת מאד. נראים הדברים שבחירת ישראל מתקיימת רק מפני שהגויים הרשעים, שונאי ישראל היו טיפשים וחסרי תבונה. אבל העניין גם קשה מאד להבנה. הגויים הרשעים אינם ראויים לקשר עם ד', מפני המרחק שלהם מהבנת האמונה. אבל מה עושה את עם ישראל לראויים לכך? הרי במפורש נאמר בפסוקים שישראל מצד עצמם היו ראויים להשמדה, ובהכרח מצבם לא היה טוב די הצורך, ואיך אפשר לבנות עליהם את תכלית הבריאה? ובכלל, אם מעשיהם של ישראל גרועים כל כך, מדוע לא נכון לראות גם בהם גוי אובד עצות וחסר תבונה?
ככל הנראה, צריכים לחלק בין מה שמגיע לעם ישראל מצד חומרת מעשיהם, לבין האפשרות למצוא את הדרך חזרה אל ד'. השירה מדברת על מציאות בה ישראל בחרו לעזוב את ד', ולשכוח את צור ילדם, ולכן הראוי והצודק עבורם הוא השמדה. יחד עם זאת, הידיעה על מציאות ד', ועל יציאת מצרים נוכחת בישראל גם במצב הזה, ולכן רק בהם תיתכן החזרה לחיים עם התגלות וקשר אלוקיים.
הרמב"ן מדגיש, שתכלית הבריאה שיהיה בעולם מי שמכיר את ד' מתוך בחירה. ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהי רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים. הקב"ה נטע בישראל את הידיעה האנושית על מציאות ד' ונוכחותו בעולם, וידיעה זו חיה וקיימת בישראל בכל הדורות. אין אפשרות שהידיעה הזו תתבטל מישראל ותשכח מהם. גם אם חלילה יבחרו חלקים גדולים של העם לעזוב את ד' ולהתרחק ממנו, עדיין יוכלו לחזור לידיעה הזו ולהחיות אותה מחדש, ולחזור כך אל בוראם.
לכן ההיסטוריה חייבת לחזור ולהתמקד בישראל. הם אלה שנשאו על כתפיהם את ידיעת ד', לאורך אלפי שנות גלות, בין עמים שהשתדלו בכל כוחם להשכיח את אמונת הייחוד מישראל. וכדברי הרמב"ן, וזה טעם כי ידין ד' עמו ועל עבדיו יתנחם, שיזכור ד' ברחמים כי הם עמו מאז, ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים, לסבול הצרות והשעבוד, וכעניין שנאמר, אך עמי המה, בנים לא ישקרו. גם כאשר יהיו חלקים מישראל שבתוקף הגלות סרו לגמרי מידיעת הבורא, וכבר נראה שאין הבדל בינם לבין הגויים, מ"מ תמיד יהיה בישראל מי שיחזיק את אמונת הייחוד, וכל מי שהאמת נשכחה אצלו, יוכל למצוא בישראל לאן לשוב ואיך נראית ידיעת ד' בעולם.
