ויקחו בני אהרן, נדב ואביהוא, איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ד' אש זרה אשר לא ציווה אותם. משמעות הפסוק שהם הקריבו קטורת שלא נצטוו עליה, וזה היה חטאם. ובוודאי עשו זאת מתוך אהבת ד' ומתוך השמחה הגדולה על השראת השכינה בישראל, שנתגלתה באותו היום, ורצו להתקרב לד' ולשמחו בקטורת נדבה שלא נצטוו בה. וצריך להבין, מפני מה נענשו בעונש מיתה, וננסה לבאר הדברים כפי ערכנו, כפי הנראה ממשמעות המקרא.
העבודה לפני ד', צריכה להיות מיוסדת על אהבה ויראה. אהבה היא הכח המניע להתקרב לד', ולעבדו. היא השורש לכל עבודתו של האדם את ד'. והיראה, מלבד חשיבותה העצומה, שהיא מונעת מהאדם להמרות את פי בוראו, היא גם הגדר השומרת על האדם לבל יתקרב יתר על המידה, יותר מן הראוי. בכל קשר שהוא, קירבה מופרזת יש בה משום חוסר כבוד. גם כלפי הקב"ה. מצאנו פסוק מפורש, כאשר בקשו ישראל ממשה שהוא ישמע את דברי ד', והוא יאמר להם את הדברים, וכך כתוב שם, וישמע ד' את קול דבריכם, בדברכם אלי, ויאמר ד' אלי, שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך, היטיבו כל אשר דברו. מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים, למען ייטב להם ולבניהם לעולם. מבואר שהחשש מהקירבה היתירה הוא חלק מהיראה הרצויה לפני ד'. כמו שנאמר בגמ', חברותא כלפי שמיא מי איכא.
וברמב"ם (פ"ב מיסוה"ת הל' ב'), וז"ל, והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד (תהילים מ"ב ג'), צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי. וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה, שפלה, אפלה, עומדת בדעת קלה, מעוטה, לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד (שם ח' ד'-ה'), כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, מה אנוש כי תזכרנו. מבואר בדבריו הנפלאים, שהאהבה והיראה הם שני צדדים של מטבע אחת. הכרת גדלות ד' מעוררת אצל האדם תאוה גדולה להתקרב לד' ולדעת אותו, הכרה זו עצמה מעוררת אצל האדם יראה גדולה ופחד מלהתקרב.
אהבה בלא יראה כלפי הקב"ה, אינה נחשבת גם לאהבה. ברור לגמרי שיחס וקשר לא נכונים ולא מתאימים, אינם קשר אמיתי כלל. אם ירצה האדם להתקשר עם אביו או רבו בקשר שאין בו יראה וכבוד כלל, הקשר הזה לא יכון, שהרי איננו מבטא את היחס האמיתי בין שניהם. דברים אלו אמורים בוודאי כלפי הקשר והיחס שבין האדם לאלוקיו. מי שפונה אל השי"ת באהבה שאין עמה מורא, על כרחך שאינו מכיר נכון את בוראו ואינו פונה אליו באמת. האיזון הראוי בין התשוקה הגדולה להתקרבות, לבין החשש והיראה מלהתקרב יותר מדי, הם הדרך הנכונה לעמוד לפני ד'.
בזה אפשר לפרש, מדוע בכמה מקומות בתורה מצאנו שמוזכרת יראה לבדה, ואין ללמוד מזה שעיקר הקשר בין האדם לקונו הוא היראה, והאהבה אינה אלא תוספת הבאה אחר היראה. לכאורה דבר זה אינו נכון כלל, שהרי היראה לבדה אינה קשר כלל, אלא רתיעה מן הקשר. ועוד, שתחילת העבודה היא חייבת להיות הרצון לעבוד את ד', שבלעדיו לא תתכן שום עבודה כלל. הרצון בהגדרתו שייך לאהבה ולא ליראה. אנו רואים שבפרשת קבלת עול מלכות שמים, שמסתבר שהיא הבסיס הראשון לעבודה, מוזכרת אהבה, ולא יראה.
וצריכים אנו לפרש את המקראות שבהם מוזכרת יראה לבדה, כגון מה שכתוב בתורה לגבי אכילת מעשר שני בירושלים, למען תלמד ליראה את ד' אלוקיך כל הימים. כך כתוב גם לגבי ספר תורה של מלך, והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ד' אלוקיו. המקראות הללו צריכים ביאור, מדוע שלא ילמד האדם בירושלים אהבת ד' ולא רק יראתו? וכי הקדושה הגדולה שבמקדש אינה מביאה גם לידי אהבה? וקריאת ספר התורה, מביאה רק יראה בליבו של מלך ישראל?
ביאור הדברים, שבאמת מדובר כאן גם על אהבה, אבל הכתוב לא הזכיר אלא יראה, משום שהיראה מגדירה את סוג האהבה והקשר שבין האדם לקונו. ורגליים לדבר, שהרי באכילת מעשר שני כתוב (דברים י"ד כ"ו), ואכלת שם לפני ד' אלוקיך, ושמחת אתה וביתך. והשמחה יותר מתאימה לאהבה מאשר ליראה.
וכתב הרמב"ם, וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו. גם כאן קשה, מדוע זכירת ד' מיוחסת ליראה יותר מלאהבה? וביאור הדבר הוא כנ"ל, היראה מגדירה את צורת הקשר בין האדם לקב"ה.
נדב ואביהוא, בעוצמת שמחתם ואהבתם לד', בקשו להוסיף מליבם עבודה חדשה אליו, ולכן הביאו אש זרה. לפי מדרגתם הגדולה והנפלאה בקירבה ובאהבה, היה חסר בהם מבחינת היראה והחשש מלהתקרב יותר מדי, ולכן נענשו.
כפירוש הזה בחטא נדב ואביהוא, נראה מזה שסמכה תורה לפרשה זו את הציווי, יין ושכר אל תשת, אתה ובניך אתך, בבואכם אל אהל מועד, ולא תמותו. ועיין בדברי הרמב"ן שכתב, והטעם בצוואה זו עתה, שלא יתעה הכהן בשכרות היין, ויבוא לידי מחשבה שאינה כהוגן וימות בה, כאשר עשו בני אהרן. וכוונתו, שאין המשמעות שנדב ואביהוא נכנסו שתויי יין למקדש. אלא הכוונה היא שהיין דרכו לגרום לאדם ללכת אחרי אהבתו ורגשות לבו בלא יראה, ומכישלונם של בני אהרן למדנו שיש להיזהר מזה, ולכן נאסרה שתית יין.
ובפתיחת סדר עבודת יוה"כ כתבה תורה, וידבר ד' אל משה, אחרי מות שני בני אהרן, בקרבתם לפני ד' וימותו. ויאמר ד' אל משה, דבר אל אהרן אחיך, ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת, אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות, כי בענן אראה על הכפורת. ואין המשמעות שנדב ואביהוא נכנסו לקודש הקדשים, ומן הסתם הקטירו קטורת על מזבח הזהב, שהוא הראוי לקטורת. הקשר בין מיתת בני אהרן לאזהרה שלא יבוא אהרן לקודש הקדשים בכל עת, הוא משום שנדב ואביהוא נתקרבו קירבה יתירה מהראוי להם, ומתו מחמת זה, וכך נצטווה גם אהרן, שלא יתקרב יותר מן הראוי לו.
ותצא אש מלפני הוי"ה ותאכל אותם, וימותו לפני הוי"ה. ראיתי מי שהביא בשם ספר מגלה עמוקות, שהקשה מדוע הוזכר כאן שם הוי"ה שהוא השם של מידת הרחמים? ונראה לפרש הפסוק. לעיל, אחרי סדר העבודה של יום השמיני למילואים, כתוב כך, ותצא אש מלפני ד' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים. השראת השכינה במקדש היא בואו של הקב"ה למקדש כדי לקבל את עבודת ישראל לפניו. אותה בחינה של השראת השכינה, שהיא חפצה ומקבלת באהבה וברחמים את העבודה הראויה, היא זאת שפגעה בהם. העבודה הנכונה לפני הבורא היא באהבה וביראה גם יחד. וכאשר אהבתם של נדב ואביהוא קלקלה את השורה וגברה על יראתם, שרתה השכינה על ישראל פעם נוספת, ותאכל אותם וימותו לפני ד'.
