בעגלה ערופה ובפרה אדומה מצאנו דין ייחודי, שלא מצאנו במקום אחר. בשתיהן ציוותה תורה שלא תעשה בהם מלאכה מעולם. בפרה אדומה כתוב, אשר לא עלה עליה עול, ובעגלה כתוב, עגלת בקר אשר לא עובד בה, אשר לא משכה בעול. ואכן, בגמ' למדנו שכל המלאכות פוסלות בפרה אדומה, ולאו דווקא עול, משום שבעגלה נאמר, ולא עובד בה. מצאנו הבדל בגדר מלאכה הפוסלת בפרה ובעגלה, כמו שאמרו, הניח עליה (על פרה אדומה) עודה של שקין, פסולה, ובעגלה עד שתמשוך. עודה של שקין, מפרש רש"י, אגודה של שקין. ההבדל הזה עולה מפשט התורה, שהרי בפרה נאמר, אשר לא עלה עליה עול, ובעגלה, אשר לא משכה בעול. ועדיין ההבדל צ"ב, מהו תוכנו?
הבדל נוסף למדנו בין פרה אדומה לעגלה, שמום פוסל בעגלה, ככתוב בה, פרה אדומה תמימה, ואילו בעגלה לא נאמר דין זה. אלא שהדבר הזה, לכאורה, מתמיה. מהי סיבת ההבדל הזה? הדעת מבקשת למצוא שההבדל בדין, נובע מהבדל במהות. מדוע לא אמרה תורה, או לא דרשו חז"ל פסול מלאכה בעגלה ערופה? ולכאורה יש מקום לדרשה כזו, שהרי אמרו במשנה, כל היום כשר לעריפת העגלה, ובגמ' למדו זאת, כפרה כתיב בה כקדשים. וזהו גם המקור שהיא פסולה בלילה. ומדוע לא נדרוש שמום פוסל בה, כדרך שהוא פוסל בכל הקדשים, משום שכפרה כתיב בה כקדשים.
ונראה, שיש הבדל גדול בין פרה אדומה, שהיא כקרבן הקרב לגבוה. ואע"ג שהיא נעשית מחוץ למקדש, מ"מ יש בה נתינת דמים כנגד אוהל מועד, והכוונה שדמה ניתן לה'. מום פוסל בפרה, כדרך שהוא פוסל בכל הקרבנות, משום שצריך לתת לה' משובח ושלם, ולא חסר ופגום. וכדרך שאמר הנביא, בטעם פסול בעלי מום למזבח, וכי תגישון עיוור לזבוח אין רע, וכי תגישו פיסח וחולה אין רע, הקריבהו נא לפחתך, הירצך או היישא פניך. אבל עגלה ערופה מצוותה היא להשחיתה ע"י עריפה, ואיזה טעם יש לדרוש שהיא תהיה שלימה ותמימה, כשבאים אנו להשחיתה? ושחיטת פרה אדומה, ככל הקרבנות, היא תיקון, כמובן, ולא השחתה, כדרך ששחיטת חולין מכשירה אותם לאכילה.
יתר על כן, נראה ששונה לגמרי פסול מלאכה שנאמר בפרה אדומה, מפסול מלאכה שנאמר בעגלה ערופה. בפרה אדומה מניעת המלאכה היא שלימות בתמימות, כמו שאפשר לקרוא את הפסוק, פרה אדומה תמימה, אשר לא עלה עליה עול. והכוונה, שתהיה פרה כזו שלא נגעה בה יד אדם. ואילו בעגלה ערופה מניעת המלאכה היא להגדיל את השממה שבה, כדרך שהמקום שבו עורפים את העגלה, נאמר בו, אשר לא יעבד ולא יזרע, ונחלקו תנאים אם הכוונה היא רק מאז והלאה, או שהוא גם דין על העבר, שיהיה זה מקום שלא נעבד מעולם.
וטעם הדבר, שעיקר עניין עגלה ערופה הוא לבטא את הכעס על הריגת אדם, וישראל מראים מה היו רוצים לעשות לרוצח, ובזה מתכפר העוון והקטרוג הרובצים על הציבור. והמצווה היא לקחת עגלה שמבטאת במציאותה שממה, אל מקום שמם, ולערוף את העגלה שם, ולהכריז על המקום שומם לעולם. כל זה כאשר אמרו בגמ', מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל, אמר הקב"ה, יבא דבר שלא עשה פירות, וייערף במקום שאין עושה פירות, ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות. הרי שהבינו חז"ל שמניעת המלאכה בעגלה, אינה גדר של שלימות ותמימות, אלא של שממה. דבר שלא עשה פירות. מהטעם הזה פשוט הוא שלא יהא מום פוסל בעגלה.
ונראה, שזוהי הסיבה להבדל שבין פרה לעגלה בגדר המלאכה הפוסלת. בפרה מלאכה שעשה האדם בה פוסלת, ואילו בעגלה רק אם עשתה העגלה עצמה מלאכה, משכה בעול, נפסלת העגלה.
אלא שיש לשאול על דברינו משעיר המשתלח, שאע"פ שבוודאי גדר השילוח הוא השמדה, ואעפ"כ למדו חז"ל שמום פוסל בו. ונראה שהשעיר לעזאזל אמור לבא ממה שהוקדש להיות חטאת לה', ולכן מום פוסל בו. וגדר הדבר שה' בעצמו הוא שנותן את השעיר לעזאזל, ולא אנחנו. ממילא הוא צריך להיות תמים, וראוי להקרבה.
ומה שבכל הקדשים אין פסול מלאכה כלל, ואפשר להקדיש לגבוה ממה שנעשתה בו מלאכה קודם לכן, נראה שגדר כל הקרבנות הוא שאנו, ישראל, נותנים משלנו מתנה לה', ויש אפילו צד מעלה בבהמה שמשמשת לבעלה, והאדם נותן משלו לה'. ואילו פרה אדומה באה לכפר על המיתה, ובזה צריך קרבן שלא נגע בו יד אדם.
מקורות:
במדבר י"ט ב', דברים כ"א ג'-ד', סוטה מ"ו ע"א וברש"י, מגילה כ' ע"ב – כ"א ע"א, רמב"ם פ"י מהלכות רוצח הל"ה, מלאכי א' ח', יומא ס"ג ע"ב.
