הרמב"ן בפ' מזבח הקטורת, כתב כך: הנה מזבח הקטורת מן הכלים הפנימיים, היה ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם, וכן הזכירם במעשה בפ' ויקהל. אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות, בעבור שאמר בתשלום הכל, ונקדש בכבודי, ושכנתי בתוך בני ישראל, אמר, כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטורת להקטיר לכבוד השם.
שאלת הרמב"ן מבוארת לגמרי, שהרי כל כלי המקדש מופיעים כסדרם בפרשת תרומה, ומה הטעם שמזבח הזהב, שמקומו בתוך אוהל מועד, לא יוזכר רק אחרי כל בגדי הכהונה וקרבנות התמיד. ותשובתו לכאורה, שהחובה בקטורת מגיעה מחמת השכינה השורה במקדש, וזו כתובה בפרשת התמיד, ולכן נכתבה רק לאחר מכן פרשת מזבח הקטורת. ועדיין לא התבארו הדברים כראוי, וכי לא היה ראוי שיופיע מזבח הזהב במקומו, בין שאר הכלים, ושם יכתב גם טעמו?
ארבע פעמים בפ' תרומה, מודגש שמשה רואה את צורת המקדש בהר, וכך הוא מצווה לבנות את המשכן. הדבר כתוב בציווי הכללי על הקמת המשכן, בסוף הציווי על עשיית הכלים, בסוף סדר בניית המשכן עצמו, ולאחר בנין המזבח החיצון, שהוא הכלי שבחצר המשכן. ככל הנראה הכוונה היא שיש צורה כיצד נראה מקומה של השכינה למעלה, וכך נתגלה ה' למשה על ההר. הבית שאנו בונים למטה, צריך להיות מתאים בצורתו למקדש של מעלה, משום שזוהי הצורה הראויה להשראת השכינה. כאן המקור לעיקרון המבואר בדברי רמב"ן, שהוא מכוון כנגד בית מקדש של מעלה. בשינוי לשון הדבר מבואר בגמ', לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה. ולכאורה, אפשר ללמוד מכאן שאת מזבח הזהב לא ראה משה על ההר, ולכן איננו מופיע בפרשת תרומה.
ותוכן הדבר הוא שמזבח הזהב איננו חלק מצורת הבית, ומסדרי גילוי השכינה. ונראה שלזה התכוון הרמב"ן בדבריו, שהחובה להקים את מזבח הקטורת חלה רק אחרי שהשכינה שורה במקדש, והוא סדר מיוחד של כבוד שנצטווינו בו, למקום שהשכינה שורה, אבל איננו חלק מתיקוני השכינה עצמה. והוסיף הרמב"ן לבאר עוד, שבציווי על הקמת המזבח הפנימי לא נאמר שהוא באוהל מועד, אלא שהוא מחוץ לקודש הקדשים. ונתת אותו לפני הפרוכת אשר על ארון העדות, לפני הכפורת אשר על העדות, אשר אועד לך שמה. והמשמעות היא שכפי שהשראת השכינה במקדש מחייבת להעמיד מזבח לעבודה מחוצה לו, כך השראת השכינה בקודש הקדשים מחייבת להעמיד מזבח וסדר עבודה מחוצה לו. ולעולם אין המזבח הזה חלק בלתי נפרד מתיקוני הבית.
ויש מקום לציין את לשון רש"י, בדרכי הגויים יש נימוסים הרבה וכמרים הרבה, ואין כולם מתקבצים בבית אחד. אנו אין לנו אלא ה' אחד, ומזבח אחד, וכהן גדול אחד. ויש לעיין בדבריו, הרי נצטווינו להעמיד שני מזבחות, מזבח הפנימי ומזבח החיצון, ומדוע אמר, שאין לנו אלא מזבח אחד. ולדברינו יש לבאר שבאמת אין במקדש מקום לשני מזבחות, ומזבח הזהב שייך לסדר אחר לגמרי. ומפורש בתורה שהמזבח הזה לא נועד להקריב עליו קרבנות, ככתוב, לא תעלו עליו קטורת זרה, ועולה ומנחה, ונסך לא תסכו עליו. וזורקים עליו רק מדמם של חטאות פנימיות, חטאת הקהל וחטאת כהן משיח, וחטאות של יום הכיפורים. ונראה, שהסדר הרגיל של העבודה לפני ה', איננו דורש קרבנות בשום מקום, מלבד במזבח החיצון, שהוא המקום שהוקדש לעבודה. רק כאשר נפגעים יסודות הקדושה, שהעם חטא בהוראת בי"ד הגדול, או שהכהן המשיח, שהוא יסוד הקדושה בעולם, אז נכנסים אל הקודש פנימה, כדי להביא חטאת לפני קודש הקדשים, שהוא שורש הקדושות.
וחטאות של יום הכיפורים, מחד הם חלק מסדר הכפרה על המקדש בכללו, ככתוב בסדר העבודה של יוה"כ, וכיפר את מקדש הקודש, ואת אוהל מועד, ואת המזבח יכפר. ולכן פשוטה של תורה, הכתוב שם, ויצא אל המזבח אשר לפני ה', מכוון על המזבח החיצון, כאשר ביאר שם ראב"ע, הוא מזבח העולה. ומאידך, ריבוי החטאים בשנה שלימה דורש שיכנסו אל הקודש פנימה ויכפרו במזבח הפנימי, במזבח שלפני קודש הקדשים, כאשר מבואר בפירוש בסוף פרשה זו, .
ובתורה שבעל פה למדנו, שהזאות אלו נעשות על מזבח הזהב, כמבואר במשנת מסכת יומא. ומה ששופך משיירי הדם על יסוד מערבי של מזבח החיצון אינו מעיקר הכפרה, וכמבואר במשנה, אם לא נתן לא עיכב. ונראה שכיון שהתורה ציוותה לכפר מחטאות אלו על מזבח החיצון ועל מזבח הזהב, קבלו חכמים שמזים על מזבח הזהב, ובזה יוצא כל הצדדים, שהרי יש בכלל מאתים מנה.
מקורות:
רמב"ן שמות ל' א', שמות כ"ה ט', שם כ"ה מ', שם כ"ו ל', שם כ"ז ח', רמב"ן בראשית י"ד י"ח, תענית ה' ע"א, שמות ל' ו', רש"י במדבר ט"ז ו', שמות ל' ט', ויקרא ט"ז ל"ג וי"ח, יומא נ"ח ע"ב, זבחים מ"ז ע"ב.
