למעלה הבאנו את דברי הזוהר, מהו שבת? שמא דקודשא בריך הוא. והשתדלנו לבאר מעט את הדברים, ונראה שכדאי להרחיב יותר, ולהשתדל לקבל בעניין ציור והבנה.
הקב"ה ברא את עולמו כשהוא מוטל בין הטוב ובין הרע, בין השלימות לבין החיסרון. הדבר הזה הוא מהותי במציאות, ותכלית הבריאה תלויה בו. העולם נברא כדי שהאדם, שהוא נקודת המרכז של כל הנברא, יהיה זה שיפעל ויקדם את העולם אל התיקון ואל הקדושה. המציאות מצד עצמה איננה מוכרעת לצד הטוב, והרע אפשרי בה לגמרי. שלמה המלך לימד, ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה, גם את זה לעומת זה עשה האלוקים. הטוב והרע עומדים זה מול זה, והעומד מולם רואה את שניהם שווים בכוחם וביכולתם להצליח, וכל אחד מהם מציג מהלך שהחיים יכולים להיבנות עליו. והאדם מופקד ומצווה להכריע בין הטוב ובין הרע, ולהילחם את מלחמת הטוב כנגד הרע.
מחומר המלחמה הזו, שלאדם אין בהירות בידיעת האמת. ההבחנה בין הטוב ובין הרע דורשת מהאדם לקרוע את מסך הערפל המטשטש את הדברים. במקרים רבים הבנת המציאות לאמיתה, והשיפוט הנכון של האפשרויות דורשים חכמה גדולה וירידה לחקר האמת. גם כשהתשובות הן ברורות, יש בכח היצר לבלבל את האדם, והטעות מצויה ושכיחה בעולם עד מאד.
התוצאה מזה היא, שהאדם נידון בחייו בעלמא דין, לחיות בחוסר שלימות ובחוסר וודאות. כל מצב שהאדם נתקל בו מעמיד בפניו ספקות הדורשים הכרעה, וזו אינה זמינה לאדם אלא לפי ערכו, ותמיד מנקר החשש בליבו שמא לא כיוון אל האמת בהכרעתו, ושמא יצרו הטעה אותו. זאת מלבד כוחו של הרע להשלות את בני האדם, ולהציג בפניהם את הרע כאילו יש בו מהלך ויש בו יופי והצלחה.
כדי לבטא את החשיכה הטבועה בעולם, למדונו חז"ל, צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה. גם אחרי שנעשית המצווה, עדיין העולם הוא בלתי מוכרע. שום מצוה אין בה כדי לשנות את העולם שינוי מוחלט, ולעולם נשארים האדם והעולם בלתי מוכרעים בין הטוב ובין הרע. אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם. ככל שיגדל אדם בחכמה וביראה, כל עוד הוא חי כאן ועודנו בעל בחירה, אינו יכול לשלול את הרע באופן מוחלט, ואיננו ראוי שיקרא שם ה' עליו. על נר חנוכה אמרו, וכי נר קדושה יש בה, גם המצוות אינן יכולות לקדש את המציאות עצמה, והיא נשארת חול ולא קודש, והרע יכול למצוא בה אחיזה.
זהו המצב בעולם העבודה. אבל בעתיד, כשיתוקן העולם, תשתנה המציאות עצמה, והכל יהפוך לטוב. על המצב ההוא נאמר, כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם, נאם ד', נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, והייתי להם לאלוקים והמה יהיו לי לעם. על בחינה זו אמרו רבותינו, עתידין צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה. המציאות כולה תתאים לרצון ד', ותגלה אותו.
אבל גם בעולמנו הניח ה' נקודת אור, שיש בה כדי להיות ציור של קדושה ושל טוב, כדי שיוכל האדם להעמיד את הציור הזה מול עיניו, וידע לאן לכוון את מעשיו. התורה. עניין התורה מקור הארה, להאיר את לאדם ולהודיעו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה. התורה היא קודש. אין אנו צריכים לקדשה, אלא היא מקדשת אותנו. ממנה אנו שואבים רוח הקודש כדי להיטיב את מעשינו בכל עת.
ועוד ציור של הקדושה נטע ה' בעולמנו, והוא השבת. הקדושה שבתורה מאירה בציוויה לאדם, ליישר ולתקן דרכיו. במתן תורה נאמר, ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, האש היא התביעה שבתורה ללכת בדרכי ישרים. אבל הארת השבת, היא גילוי נפלא איך אפשר כבר בעולמנו, לטעום חיבור של מנוחה וקדושה כאחד. לא בבחינת ציווי אלא בבחינת מתנה טובה מבית גנזיו של הקב"ה.
על זה תקנו ביוצר של שבת, לפיכך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו, שבח יקר וגדולה יתנו לאל מלך יוצר כל, המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו ביום שבת קודש. בהשקפה ראשונה יש תמיהה בדברים אלו. וכי על זה ישבחו כל הנבראים את ה', על שאנו נחים בשבת? והתשובה היא שהשבת היא ביטוי לכך שהקב"ה חיבר את ישראל לבחינת השגת השלימות ותיקון העולם כולו. השבת היא שמו של ה', והיא ציור שיש לנו משלימותו ית', מכח השבת, אנו מתקנים את העולם לקראת העוה"ב.
מקורות:
זוהר ח"ב פ"ח ע"ב, קהלת ז' י"ד, רמב"ם פ"ג מתשובה הל"ד, רש"י בראשית ל"א ל"ב, שבת כ"ב ע"א, ירמיהו ל"א ל"ב, בבא בתרא ע"ה ע"א, שמות כ"ד י"ז, שבת י' ע"ב, נוסח יוצר של שבת.
