תקנו הקדמונים, להפטיר בשבע השבתות שאחרי תשעה באב, בהפטרות של נחמה. בפשטות, אין כאן קשר מהותי לשבת. המתקנים ראו לנכון לטפטף טיפות של נחמה לאבלי ציון וירושלים. הדרך לעשות זאת בתוך המסגרת הרגילה של תפילות הציבור היא ע"י ההפטרות, שנקראות מדי שבת כל השנה, ולכן עושים זאת בשבתות האלה. תן דעתך, שבימי בין המצרים אנו קוראים שלוש הפטרות של פורענות. האם נאמר שגם לאלו יש קשר מהותי לקדושת השבת?
ובכל זאת נראה, שיש קשר בין הדברים, גם להפטרות של פורענות, וגם לאלו של נחמה. על השבת נאמר, אך את שבתותי תשמרו, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדישכם. השבת היא אות לבחירת ישראל וקדושתם, והשבת היא גם מקור שמירה לישראל, כאשר קבע ראב"ע בפיוטו, כי אשמרה שבת – אל ישמרני. וכפי הנראה הוא למד זאת מהברית שבשבת, וברית במהותה יש בה מחויבות של שני הצדדים. מכל זה מתחייב שכאשר ישראל נמצאים בגלות ובהסתר פנים, נכרים מקרקרים בהיכלו ומשתעבדים בבניו, יש בכך קושיה גדולה על השבת. ומכלל שמירת קדושת השבת היא להכריז על הגלות הזו שהיא איננה הפרה של הברית ח"ו, אלא ההיפך. הנביאים הכריזו עליה לפני שהתרחשה, וקראו עליה מתוך הברית המחייבת.
ומאותו העניין, קדושת השבת מחייבת להודיע ולהכריז, שכל חטאי ישראל, גלותם וצרותיהם, אינם מבטלים את הברית, וכמאמר הנביא – כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם ה', ושבו בנים לגבולם. ואלו הן עיקר נבואות הנחמה, תיאור הגאולה העתידה לבא, והבטחות להתממשותה בעתיד. העניין הזה הוא מיסודות האמונה, והשבת מעידה עליו, שהרי השבת מעידה כמה רצון ה' מתממש בבריאה, ואיך הוא שבע רצון ממנה. ומזה יש ללמוד שאין אפשרות כזו, שמלאכתו ית' תתבטל באופן מוחלט, וכל מצבי הקלקול הם בהכרח זמניים. ורבנו הרמח"ל בספר דעת תבונות ביאר איך אמונת הגאולה היא יוצא מאמונת הייחוד, שהרי אם ה' הוא יחיד, ושליטתו גמורה ומוחלטת, לא יתכן שתוכניתו ומגמתו לא יצאו אל הפועל. מהסיבה הזו, קריאת הנחמות שייכת לעניין השבת ומצטרפת לקדושתה.
ונראה עוד, שעניין הנחמה איננו שייך רק לידיעת העתיד המקווה והמובטח, אלא כבר בהווה, כאשר הגלות והחורבן הם במלוא עוזם, שייכת בחינה של נחמה בשבת. וזה בשתי בחינות. האחת, שתהליכי הבניין והתיקון לא יגיעו בזמן הגאולה כהארה חדשה מלמעלה, אלא הם באמת תוצאה של כל התהליכים העוברים על ישראל והאנושות כל ימות עולם. וכדברי ישעיהו, אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח, ותחת לשונו טמן הנביא שני רמזים נאים. האחד, השימוש במונח בקיעה. המושג בקיעה מתאר מציאות המתרחשת, מתרקמת ומתפתחת מתחת לפני השטח, ולפתע היא בוקעת את הקליפה החיצונית, יוצאת לאור ונגלית אל המתבונן. אפשר להביא לזה ציור מאפרוח הבוקע את קליפת הביצה. אע"פ שהמתבונן בביצה מבחוץ לא יראה שום שינוי קרב לבא, ובכל זאת ידוע לנו שתהליכי התרקמות הביצה מתקדמים כל העת. אין הבקיעה בחינת יצירה חדשה, אלא יציאה לאור. גם השחר כמשל, למרות שהחושך נשאר במלוא חריפותו עד הרגע של עלות השחר, מ"מ ברור לנו היטב שהשמש אינה עומדת על עומדה, וכל משך הלילה היא הולכת ומתקדמת אל השחר, ויציאת האור היא הבשלה של תהליך שנמשך כל הזמן. כך כל התהליכים הכואבים של הגלות, בעומק המציאות הם גם מהלכים המתקדמים אל התיקון. וכך כתב הרמח"ל, הנה יש עניינים רבים של רע שמתגלגלים וסובבים בעולם, ונראה הדבר לכאורה שזה הפך רצונו ית', אומנם היודע בדרכיו ית' ומעמיק בעניינים, ידע כי עכ"פ אין כל זה אלא סיבוב מסיבות בדרך עמוק, כולם מתכוונים לנקודת השלמת הבריאה ובה מסתיימים.
והבחינה השניה של הנחמה, שגם בזמן הגלות והחורבן לא עזבנו אלוקינו, ויכולים אנו לראות נקודות של אהבה וחסד אלינו. ונראה שזהו עומק תקנת חז"ל בברכת הטוב והמטיב, שתקנוה על הרוגי ביתר, הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה. ובוודאי אין להבין שזו ברכת הודאה על הטובה הפרטית ההיא, ובפרט שהיא איננה מוזכרת כלל בנוסח הברכה, אלא הודאה כללית על טוב ה' ואהבתו שלא נפסקו גם בגלות.
כל ענייני הנחמה האלה שייכים ונובעים מעצם עניין השבת, שמעידה על חפץ ה' בבריאה ועל שביעות רצונו ממה שמתהלך בה. מכאן נובעת הוודאות שהגאולה תגיע, ומכאן נובעת הידיעה על החסד האלוקי שמלווה אותנו בכל עת.
מקורות:
פסיקתא דרב כהנא פ"י מהלכות תפילה הלי"ט, שמות ל"א י"ג, זמירות לשבת, ירמיהו ל"א ט"ו-ט"ז, דעת תבונות סי' ל"ו, ישעיהו נ"ח ח', דרך ה' ח"ד פ"ד אות א'.
