כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו עטרת ראשנו, ונשארנו רק אנחנו הוא גוף שלה בלא נפש. ויציאה לחוץ לארץ הוא הקבר, ורימה מסובבת עלינו ואין בידינו להציל מן העובדי כוכבים האוכלים בשרינו. ומכל מקום היו חבורות וישיבות גדולות, עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור. ומכל מקום היו עדיין העצמות קיימות, שהתלמידי חכמים שבישראל מעמידי הגוף, עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד רקב מאתנו ונעשה עפר, שחה לעפר נפשנו. ואנחנו מקוין עתה לתחיית המתים, התנערי מעפר קומי כו', ויערה רוח ממרום עלינו.
במשפטים אלו מתאר הגר"א גלות ישראל הארוכה, ואיך כל תהליכי הגלות הם תוצאה מנקודת השורש, חורבן הבית וסילוק השכינה מישראל. הגר"א משתמש כאן במשל. כאשר נבחן גוף של אדם מת, מיד לאחר יציאת הנשמה, נוכל לראות מיד את השפעת המוות על הגוף. אבל, עדיין הגוף יהיה שלם לגמרי. לאחר תקופה לא מאד ארוכה, ברור לנו שהגוף לא יישאר בשלימותו, והוא יתפורר ויתכלה כמעט לגמרי. מבט שטחי יכול לטעות ולומר, שכל תהליכי הפירור שמתרחשים בגוף, אינם שייכים למוות עצמו, שהרי ראינו את הגוף לאחר המוות וכל התהליכים הללו אפילו לא התחילו, אבל כולנו מבינים שזו אינה האמת, וכל מה שמתרחש עם הגוף הוא תוצאה ישירה של הסתלקות הרוח שבאדם, שהיא המחזיקה ומאחדת את הגוף, וכמו שאמרו חז"ל, מיתה עושה ניפול. באותו האופן, השכינה השורה בישראל היא נקודת החיות, ומרכז הכבוד של כנסת ישראל. על הפסוק, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, אמרו רבותינו, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך ליבו של כל אחד. ובלעדיה הופכים ישראל כגוף מת, שמטבעו של עולם הולך ומתפרק ומתפזר.
כדברים האלה, בשפה אחרת, כתב המהר"ל מפראג. וכל זה תבין, כי לשון "גלה" ו"גאל" אותיות שניהם שוות, רק שבלשון "גאל" נרמז בו, שהוא יתברך גאל אותם מכל ד' רוחות עולם, ומאחד את הפיזור שלהם. וכל אחדות בעולם הוא באמצע, שהקצוות הם מחולקים, והאמצע אחד. ולכך האלף, שהוא האחדות והקבוץ מן הפיזור, הוא באמצע התיבה. אבל "גלה" הוא בהא, שהוא פיזור, והפיזור הוא בד' רוחות בכל הקצוות, וגם באמצע. שהדבר שהוא מפוזר – הוא מפוזר בכל השטח, שהוא כולל ארבע רוחות וגם באמצע. הרי למדנו שנוכחות שלו ית' בתוכנו, שזהו גדר השראת השכינה, היא מאחדת את ישראל לאחד, והיעדרותה של השכינה היא גורמת לפיזור.
הפיזור הזה, כידוע, היה מבוסס גם על עניין גיאוגרפי. כמו שכתב הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה, שאחרי חתימת התלמוד, נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר, והגיעו לקצוות ולאיים הרחוקים. ורבת קטטה בעולם, ונשתבשו הדרכים בגייסות. ונתמעט תלמוד תורה, ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם, אלא מתקבצים יחידים, השרידים אשר ה' קורא, בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה, ועוסקים בתורה ומבינים בחיבורי החכמים כולם, ויודעים מהם דרך המשפט היאך הוא. וכל בית דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה, וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות – לא פשטו מעשיו בכל ישראל, מפני רוחק מושבותיהם ושיבוש הדרכים, והיות בית דין של אותה המדינה יחידים.
אמנם בדורותינו שלנו, חלק גדול מישראל חזר לארץ הקודש, בחסד ה' עלינו, ומרכזו של עולם התורה הוא כאן בארצנו, ובכל זאת הפיזור והפירוד הם מתכונות היסוד שלנו. מהבחינה הזו, העובדה שיהודים שומרי תורה ויראי ה' מתגוררים בשכנות, מדגישה עוד יותר את הקרע ואת הפער שיש ביניהם. כמה מיעוט כח יש בזה לאמונתנו בה' ובתורה! כמה יכולים היינו לקדם את ענייני הקדושה בישראל אם היינו מאחדים את כוחותינו, וכמה עוצמה היתה לדרכנו אם הכל היו יודעים שתורה אחת נתן ה' לעמו האחד.
וסיבת החסרון הזה הוא גלות השכינה וביטול המקדש. והכוונה שנקודת המרכז של היהדות, והרוח החיה בה, היא השכינה הקדושה הסתלקה מאיתנו, ובאין רוח חיים אין מה שיאחוז את עם ישראל כולו כמציאות אחת. תן דעתך, שחורבן בית שני היה מפני שנאת חינם, אבל בימי בית ראשון לא היתה בהם שנאת חינם, כמבואר בגמ', משום שהשכינה שרתה בהם, ולא חל בהם הפירוד, אף שהיה בהם חטאים גדולים.
ונראה שהאבלות על סילוק השכינה והמרחק ממנה, יש בה תיקון כלשהו לפיזור הזה, משום שהעיסוק בסוגיה מעמידה את נקודת המרכז שבתוכנו באיזושהי חיות, כדי להתאבל עליה. ובזה אנו חוזרים על הנקודה המאחדת אות כולנו סביב השכינה, בסוד ושכנתי בתוכם.
מקורות:
ליקוט מדברי הגר"א המודפס בסוף ספד"צ, תהילים מ"ד כ"ו, ישעיהו נ"ב ב', חולין קכ"ט ע"ב, שמות כ"ה ח', נפש החיים שער א' פ"ד, נצח ישראל למהר"ל פ"א, הקדמת הרמב"ם למשנה תורה, יומא ט' ע"ב.
