הקשר עם ה' – יסוד ראש השנה
מזמור פ"א הוא השיר ששרו הלוויים במקדש בראש השנה. הקשר הבולט בין המזמור לבין היום, הוא הפסוק, תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו. ביאור הפסוק בפשטות הוא כפי שנתבאר בגמ': איזהו חג שהחודש מתכסה בו, הווי אומר זה ראש השנה. גם הפסוק שאחריו, כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוקי יעקב, מצטרף לאותו עניין, וכפירוש ראב"ע, חוק ומשפט קרובים בטעם, זה היה החוק לישראל להריע לאלוקי יעקב בזמן הזה. לאמר, טעם התקיעה בחג, הוא מפני שכך קבעו החוק והמשפט לישראל, להריע לאלוקי יעקב. אפשר לפרש מעט אחרת, שאלוקי יעקב הוא שקבע את החוק והמשפט לתקוע בשופר בר"ה. עכ"פ, רק שני הפסוקים האלה קשורים, לכאורה, לר"ה, ואנו חפצים למצוא את הקשר של המזמור כולו לעניין היום.
תחילתו של המזמור הוא הקריאה הכללית לזמר, לרנן ולהריע לפני ה'. הרנינו לאלוקים עוזנו, הריעו לאלוקי יעקב, שאו זמרה ותנו תף, כינור נעים עם נבל. קשה לחבר את הכינור ואת הזמרה לראש השנה בדווקא, ואנו מבינים את הפסוקים האלה כקריאה לכבד את ה' בשיר וברננה בכל עת. הקושי הוא, שכפי שקראנו בתחילה את הפסוק, כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב, הוא עסוק במסוים במצוות שופר של ר"ה, ולכאורה קשה לנתק את פסוקי המזמור אלו מאלו, וצריך לפרש שהחוק המדובר מתייחס באופן כלשהו גם לקריאה הכללית לשיר לפני ה', וההקשר אינו מובן כל כך. איזה חוק ומשפט ניתנו על 'כינור נעים עם נבל'?
ונראה שהמזמור עסוק בביסוס מקומו של האדם מול קונו. האם יש טעם שיהלל אדם את אלוקי השמים ושמי השמים? האם הבורא חפץ בזה? האם יש לאדם ידע מספיק בשביל לעשות זאת? אולי, כדברי הפסוק, לך דומיה תהילה, השתיקה היא התהילה האמיתית לפני ה'? על כך אומר המשורר, שחוק ומשפט קבע אלוקי יעקב לישראל, להללו ולשבחו בכל מיני זמר, ובכלל זה לתקוע לפניו בשופר בר"ה. החוק הזה איננו מצווה אחת פרטית בתורה, אלא כלל יסודי של כל התורה. הקב"ה ברא את העולם בשביל שהאדם, ובעיקר ישראל, יאמר לפניו דברי הלל ותפילה, ובכללות, יעבדו אותו.
המשכו של המזמור מגלה את העומק של הרעיון הגדול הזה. שמע עמי ואעידה בך, ישראל אם תשמע לי. לא יהיה בך אל זר ולא תשתחווה לאל נכר. אנכי ה' אלוקיך, המעלך מארץ מצרים. שני הפסוקים האלה מיוסדים בלי ספק על תחילת עשרת הדברות, והם נכללים במה שאמרו חז"ל במכילתא, קבלו מלכותי. המלכות הזו היא שורש הקשר בין האדם לקונו, ומכוחה נעשה ה' לאלוקי ישראל. תחילתה היא ביציאת מצרים, ככתוב, ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. היחס הזה בין הקב"ה לישראל הוא השורש לכל סדרי העבודה והוא נותן מקום ומשמעות לעבודתו של האדם, לשבחיו לה' ולתפילתו. המסקנה של הפסוק מהיחס הזה הוא עניין התפילה, הרחב פיך ואמלאהו. לאמר, העובדה שה' הוא אלוקי ישראל היא סיבה שהאדם יכול להתפלל ברחבות לפני קונו, ולצפות לשפע רב שינתן לו. מהפסוק הזה יכלו חז"ל ללמוד את ההלכה של סמיכות גאולה לתפילה. אנחנו נגשים לתפילה מתוך קרבת דעת, ומתוך ידיעה בחפצו של ה' בתפילותינו, מתוך ברכת גאולה, המספרת על יציאת מצרים.
עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים. עדות לחוק הכללי שמצדיק את פנייתם של בני אדם אל ה', הוא ממה שהתרחש עם יוסף בצאתו מן הבור להיות מושל בכל מצרים, וכל זה נעשה, כידוע, כדי להוביל לעבדות ישראל במצרים, ולגאולתם, שממנה והלאה הפכנו לעם ה'. אנו יכולים ללמוד מכך על תכלית הבריאה ועל סוד ההנהגה האלוקית, הקב"ה פעל ועשה כל זאת כדי להגיע למטרה, כאמור, בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה.
אחת ההשלכות המשמעותיות של העיקרון הזה, הוא עניין הדין על מעשי האדם. אבחנך על מי מריבה סלה. הדין שעושה הקב"ה בבני אדם נובע מחשיבותם ומחשיבות הפנייה שלהם אל ה'. וכל זה שייך לעניין הכללי של מלכות שמים. הקב"ה חפץ ביחס הזה, ובשבילו נברא העולם.
הרעיון הגדול הזה, הוא הסוד הפנימי של ר"ה. השנה המתחילה ביום זה, צריכה להתעצב לפי עקרונות היסוד של הבריאה, ובראשם העיקרון של המלכות. כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, כדי לבחון את היחס שהם מקיימים עם קונם, וישראל מריעים לפני ה' כדי לחדש את מלכותו ית', והם מצפים ממנו לשנה טובה מלאת שפע, בבחינת, הרחב פיך ואמלאהו.
מקורות:
תהילים פ"א, ראש השנה ח' ע"א, תהילים ס"ה ב', מכילתא שמות כ' ב', שמות ו' ז', שם ג' י"ב, ר"ה ט"ז ע"א.
