פורים – מעשי ד' ומעשי אדם בנס פורים
סיפור נס פורים, המופיע במגילת אסתר, הוא סיפור אופייני של השגחה אלוקית. אנשים רבים פועלים בתוך הסיפור, רובם ככולם מתוך אינטרסים אישיים, ולפי דעתם הפרטית, אלא שמעשיהם מצטרפים לתכנית האלוקית, להושיע ולהציל את העם היהודי. אחשורוש המבקש מושתי לבוא אל משתה הגברים, וושתי עצמה המסרבת, שניהם אינם יכולים להעלות על דעתם את המשמעות של מעשיהם מבחינת סיפור המגילה. כך גם ממוכן המציע להרוג את ושתי, וכך גם בגתן ותרש, המדברים ביניהם על הריגת המלך, כולם הם כחיילי שחמט בידיו של הקב"ה, להוציא לפועל את ישועת ישראל. כל האירועים הללו, הם מצידם החיצוני פעולות אנושיות, אבל בפנימיותם, הם מעשי אלוקים.
אלא שכל זה מעורר שאלה מעניינת. בהמשך הסיפור, כשנגזרה גזירת המן, ואסתר מתבקשת ללכת אל המלך אחשורוש ולבקש מלפניו על עמה, היא עומדת מול חומה בצורה. כל עבדי המלך, ועם מדינות המלך, יודעים, אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית, אשר לא יקרא, אחת דתו להמית. מרדכי תובע ממנה ללכת למרות הסיכון העצמי, ולמרות שאם אכן היא תיהרג, תאבד גם אפשרות ההצלה הקשורה בה. ואכן, היא הולכת מתוך מסירות נפש, כדבריה, כאשר אבדתי אבדתי. השאלה שלנו היא, מדוע לא סודרה גם הפינה הזו ע"י ההשגחה האלוקית. האם בלתי אפשרי היה שאחשורוש ייזכר לפתע באשתו האהובה, וישלח שליח לקרוא לה? האם האפשרות הזו לא אופיינית ומתאימה יותר לעיקרון הכללי של מגילת אסתר? חז"ל דרשו, אסתר מן התורה מניין, שנאמר, ואנכי הסתר אסתיר. לאמר הקב"ה נהג ביציאת מצרים בדרך של מורא גדול זה גילוי שכינה, ובגלות הוא נוהג בהסתר פנים ודרך פעולתם של אנשים אחרים. אבל בשני המקרים אמורה להיות פעולה אלוקית, ואילו בנקודה הזו, הקב"ה, כביכול, מצפה לפעולתו של בשר ודם. ואנו רוצים להבין מדוע, וגם, מה זה מלמד אותנו על העיקרון של נס פורים. מדוע הנקודה המרכזית של ישועת פורים היתה יוזמה ומעשה אדם, ולא פעולה אלוקית.
והתשובה היא פשוטה. הקב"ה התחייב שהוא ידאג שעם ישראל לא יכלה בגלות. ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם, כי אני ד' אלוקיהם. קיומה של הבטחה זו התגלה בפורים, כיצד בורא העולם מסובב את כל המקרים, ואת הפעולות האנושיות, כדי למלא את הבטחתו שלא נכלה, ושלא תופר הברית. ובכל זאת, העניין הזה דורש מאיתנו צעד של מסירות נפש. רק היענותה של אסתר לקריאה של מרדכי, היא שעוררה את ההנהגה האלוקית כדי להושיע, ולגאול את ישראל.
מרדכי ואסתר עצמם פעלו בחושך המוחלט. לא היתה למרדכי נבואה שאמרה לו מה אסתר צריכה לעשות, והוא מדבר אליה מתוך עומק אמונתו ודעת התורה שלו. גם אסתר המצטרפת אליו עשתה זאת מתוך החושך הגדול, ומתוך אהבתה את ד' ואת עמו, ומתוך מסירות נפשה בעבור היהודים. מזמור כ"ב בתהילים, שנאמר ע"י אסתר, מתאר את תחושת המרחק והחושך שהיתה אסתר נתונה בהם. א-לי א-לי למה עזבתני, רחוק מישועתי דברי שאגתי. רק אחרי שמרדכי ואסתר נענו לחובה המוטלת עליהם, ופעלו במסירות ובנאמנות בשביל ד' ועמו, נתגלתה ההארה האלוקית במעשיהם.
הוא שאמרו חז"ל במדרשם על הפסוק הנזכר. לכלותם, בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. אמנם הם עצמם פעלו פעולה אנושית בלי גילוי אלוקי. אבל עצם הדבר שהם היו שם, היה קיום של ההבטחה האלוקית. שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. גם פעולותיהם של בני אדם מתוך מגמה מודעת לכבוד ד' ולטובת עמו, הם בעצם יד ד' ומפעלו.
טעם נוסף יש לצורך שאסתר תפעל במסירות נפש. אם אסתר היתה מגיעה לפני המלך כתוצאה מקריאתו שלו, לא היה לה שום פיתחון פה לדבר סרה באיש אשר המלך חפץ ביקרו. אין ספק שמעמדו של המן אצל אחשורוש היה גבוה משל אסתר. אם אסתר היתה מתחילה לעסוק בהמן ובמעשיו, היה המלך דוחה אותה בקש ואומר לה, אין זה מתפקידך לעסוק בענייני הממלכה. הוא היה אולי מחריג אותה מכלל הגזירה, אבל לא היתה לה שום אפשרות לשנות את עמדתו של המלך.
רק העמדה המוסרית האיתנה של אסתר, להגיע במסירות נפש אמיתית, מתוך סיכון עצמי גבוה, מתוך הזדהות מלאה עם העם היהודי, היא שכבשה את ליבו של אחשורוש. רק עמדה כזו יכולה להביא גאולה לישראל.
