איש איש מבית ישראל, אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה, או אשר ישחט מחוץ למחנה, ואל פתח אהל מועד לא הביאו, להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך, ונכרת האיש ההוא מקרב עמו. למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה, והביאום לה' אל פתח אהל מועד אל הכהן, וזבחו זבחי שלמים לה' אותם. וזרק הכהן את הדם על מזבח ה', פתח אוהל מועד, והקטיר החלב לריח ניחוח לה'. ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. בפשטות, נאסרה כאן שחיטת חולין, והותרו שלמים לפני ה'.
האיסור הזה, כמו שמבואר בפסוקים עצמם, נהג בבהמה, ואילו חיה ועוף הותרו לשחיטה ואכילה. נוסף לכך, האיסור הזה נהג במדבר, וכשנכנסו לארץ הותר הדבר, ככתוב, כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך, כאשר דבר לך, ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר. כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם. ההבנה הזו בתורה, היא גם דעת רבי ישמעאל: לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה, שבתחילה נאסר להם בשר תאוה, משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה.
בטעם איסור אכילת בשר תאווה, אפשר למצוא בפסוקי התורה שני טעמים. האחד הוא כדי למנוע את הזביחה לשעירים, שהם סוג של עבודה זרה, שהיתה רווחת בימים ההם, והתורה רצתה לגדור את ישראל ממנה. והשני, במילים, דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך, נראה שיש בשחיטת בהמות לצרכי חולין, צד של שפיכות דמים. כך נתפרשו מילים אלה בדברי רבנו בחיי, כי מי שישחט במחנה או חוץ למחנה, ואל פתח אהל מועד לא הביאו תחילה, דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, כאלו שפך דם האדם, כי יחזור לאיסורו הראשון שהיה בזמנו של אדם, שוחט השור כמכה איש.
אין קושי בכך שיש שני טעמים לאיסור, אלא שלא מובן כל כך, מהו ההבדל בין בהמה לחיה ועוף בעניין שפיכות דמים, וגם איך יתכן שהותר איסור שעניינו שפיכות דמים בגלל השיקול של ריחוק המקום. ולכאורה נכון לומר, שצד שפיכות הדמים שיש כאן הוא רק מפני האפשרות להקריבו. אין לקחת את חייו של בעל החיים, ולבזבז אותם לאכילת חולין, כשיש אפשרות לעשות בהם דבר גדול כקרבן לפני ה'. לכן ברור שהאיסור הזה אינו שייך בחיה, שאין ממנה קרבנות, ומעוף, שגם אם מקריבים אותו לחטאת, איננו מותר באכילת הדיוט. זוהי גם הסיבה, שכאשר האפשרות להקריב קרבן הפכה לרחוקה, כי ירחק ממך המקום, ראתה התורה להתיר אכילת בשר תאווה.
ואע"פ שאין איסור זה נוהג בחיה ועוף, נצטווינו לכבד את חייהם של בעלי החיים. איש איש מבני ישראל, ומן הגר הגר בתוכם, אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, ושפך את דמו וכסהו בעפר. אף שהתירה תורה לשחוט ולהמית חיה ועוף לצרכי אכילת האדם, ראתה תורה ללמדנו שהחיים הללו גם ראויים ליחס ולכבוד, וחובה לכסות את דמה, שזו מעין קבורה, שהרי הדם הוא הנפש.
אלא שצריך לבאר, מפני מה ציווי זה אינו חל על שחיטת בהמה. ובתקופת המדבר בוודאי לא היה שייך לצוות על כיסוי דם בהמה, שהרי היא נשחטה כשלמים, ודמה נזרק על גבי המזבח, אבל כשהותרה אכילת בשר תאווה, מדוע לא חלה מצוות כיסוי הדם גם על בהמה? והרמב"ן כתב, אבל בבהמות רוב המצויים נשחטים לשם הנכבד, ודמם לכפר, ואין ראוי לכסותו. וכוונתו, שגם כשהותר בשר התאווה, עדיין רוב הבהמות היו מובאים אל הקודש.
ונראה עוד, שהתורה עסקה בשאלה זו במפורש, והקפידה שלא ינהגו שום כבוד בדם בהמה, ככתוב, רק הדם לא תאכלו, על הארץ תשפכנו כמים. וקודם לכן נכתב, אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, כן תאכלנו, הטמא והטהור יחדו יאכלנו. הרי שהקפידה תורה, שלא יטעו לייחס לבהמת חולין שום קדושה של קרבן, ולכן גם נצטווינו, על הארץ תשפכנו כמים, בלי שום חשיבות.
אבל זאת עלינו ללמוד, שגם אם התורה התירה לאדם להשתמש בבעלי חיים לצרכיו, וגם להמיתם לשם כך, ובכל זאת אין להתייחס לחייהם כאילו לא היו חיים. וכמה מצוות זהו עניינם, אותו ואת בנו, שילוח הקן, וגם, לא תבשל גדי בחלב אימו. אל תנצל את הכח שברא הקב"ה עבור חייו של הגדי, כדי לבשלו לצרכיך. כל כך החמירה התורה באיסור זה, עד שהעוול שבבישול אוסר באכילה ובהנאה את המבושל.
מקורות: ויקרא י"ז ג'-ז' ורבנו בחיי, דברים י"ב כ'-כ"א, חולין ט"ז ע"ב ושם י"ז ע"א דעת רבי עקיבא החולק ורמב"ן כ' והוא הנאות בדרך הפשט, ויקרא י"ז י"ג, רמב"ן ויקרא י"ז י"א, דברים י"ב ט"ז וט"ו, ויקרא כ"ב כ"ח, דברים כ"ב ו'-ז', שמות ל"ד כ"ו.
