אריכות גדולה מאריכה התורה בתיאור צורת החיים של עם ישראל במדבר. אנו למדים על סדרי החניה של מחנה ישראל במדבר, על חלוקת העם כולו לארבעה דגלים, על מניינם של בני כל שבט, ומניינם של כל השבטים המרכיבים דגל אחד. כל זה מופיע בתורה בפירוט מלא וארוך, שלא תמיד אנו מבינים את משמעותו. כשאנו למדים בתורה את כל זה, אנו מבינים שככל הנראה יש חשיבות עצומה בסוגיות האלה, הנוגעות לסדרי חניית עם ישראל בתקופת ההנהגה האלוקית של המדבר. גינוני הכבוד הנוגעים למחנה ישראל, נובעים כנראה מחביבותם הנפלאה של דור המדבר לפני ד'.
הקושי הוא שכל הסדרים הללו, היו רלוונטיים רק לאותו הדור, בארבעים שנות המדבר, ואילו לאחר הכניסה לארץ וההתנחלות בה, נהגו סדרים אחרים ושונים לחלוטין. יתר על כן, העובדה שעם ישראל היה במדבר ארבעים שנה, לא היתה צפויה מראש, והיא תוצאה של חטא המרגלים, ככתוב בתורה בפרשת שלח. לאמר, כל הסדרים הללו, שהתורה מרחיבה בהם ומפרטת אותם, היו מיועדים לפעול חודשים ספורים בלבד! אנו שואלים, א"כ, מדוע כל הדיבורים האלה, שהן סדרים זמניים, כתובים בתורה, שנועדה לנצח? מדוע המצוות וההוראות הזמניות האלה, הן חלק בלתי נפרד מתורת משה, שהיא יסוד חייו של עם ישראל לדורות.
נראה לבאר את העניין על פי יסוד גדול ורחב שהניח בעל הלשם שבו ואחלמה. הוא בנה על היסוד הזה ספר שלם וגדול, הנקרא 'ספר הכללים', והוא מבאר על פיו מהלכים בתולדות ישראל, וגם בפרטים ובכללים של העולמות העליונים.
על פי דבריו, מדרכי הנהגת ד' בעולם, להאיר בעולם הופעות של הקדושה בשתי מהדורות. המהדורה הראשונה מתאפיינת בציור שלם וגבוה יותר של ההארה, ומאידך בחוסר תנאים לקיום ארוך טווח. המהדורה השנייה תהיה עמידה יותר. יהיו לה כלים להתמודד עם הקיום המורכב, כלים שיפגעו במידת מה בשלימות של הציור. המהדורה הראשונה תהווה תמיד תמונת מראה עבור המהדורה השניה, איך השלימות המדוברת אמורה וצריכה להיות.
אחת הדוגמאות לעיקרון הזה הוא הלוחות הראשונות והשניות. מחד, ברור לנו לגמרי שנתינת הלוחות השניות היא בבחינת ירידה עצומה ביחס ללוחות הראשונות. ובכל זאת, רק ללוחות השניות יש יכולת קיום לדורות. הלוחות הראשונות וגדלותם, נועדו להיות לדורות תמונת מראה המבטאת איך הדברים אמורים להיות.
נראה לומר שציור מחנה ישראל במדבר, על כל פרטיו, נועד להיות מהדורה ראשונה של כלל ישראל, שבאמת אין לה קיום לדורות, אבל היא נמצאת בתורה כדי להיות הוראה וכיוון דרך על משמעות הקיום של ישראל לדורות, למרות התנאים השונים במציאות.
למשל, הפסוק אומר, סביב לאוהל מועד יחנו. שבטי ישראל חנו במדבר כשמקום השראת השכינה מהווה נקודת מרכז של המחנה כולו. בארץ ישראל הדבר אינו מתקיים מבחינה גיאוגרפית. המקדש והשראת השכינה נמצאים בירושלים, שאינה נמצאת במרכז הארץ. ברור לגמרי שכשיצאו ישראל לגלות, אין בית המקדש נמצא במרכז היישוב היהודי בעולם כולו. ובכל זאת, העיקרון הכתוב בפסוק נלמד והוא מיסודות קיומנו. השראת השכינה והקשר עם ד' הם מרכז קיומנו בכל עת ובכל מקום.
אפשר להציג את הנקודה הזו גם ביחס למבנה הדגלים. הקיום של בני ישראל במחנה ישראל אינו סתמי. לכל אחד מהשבטים יש מקום מסוים ומוגדר, והוא חלק ממערכת רחבה יותר המכילה אותו. ארבעת הדגלים הם ציור איך עם ישראל, במקומו בעולם ביחס לשכינה, מתחלק לקבוצות ולתת-קבוצות, כאשר כולם ביחד נחשבים צבא אחד לד' ולתורתו.
אצ"ל שלדורות אין ציור פיזי לרעיון הזה, ופעמים רבות קשה אפילו להעלות על הדעת מחשבה על מקום ייחודי שיש לכל אדם בעבודת ד', ועוד יותר קשה להבין כיצד המקום הפרטי של כל אחד מאיתנו מוצא מקום בתוך המבנה הכללי של הקהילה בה נמצא האדם, ובתוך עם ישראל כולו.
אבל הציור של סדר הדברים שנהג במדבר, נותן לנו תמונת מראה של האמת הגדולה והנעלמת הזו, ומאפשר לנו להשתדל להעמיד את עצמנו באופן המסוים והנכון הזה.
