כתב הטור בסדר תפילת מנחה של שבת: ונוהגין בכל המקומות לומר ג' פסוקים של "צדקתך". וכתב רב שר שלום הטעם, שתקנו לומר צדוק הדין על שמת משה רבינו באותה שעה. וגם נהגו שלא לקבוע מדרש בין שתי תפלות משום 'חכם שמת כל בתי מדרשות בטילין'. ומזה הטעם נמי הנהיג ר"ת שלא לקבוע אז סעודה. ויש מדרשים שמוכיחים שלא מת באותה שעה, ומה שאומרים 'צדקתך', בשביל הרשעים שחוזרים לגיהנם במוצאי שבת. ונוהגים באשכנז כשאין תחינה ביום ראשון שאין אומרים בשבת צדקתך. והנה לעניין סעודה לא נהגו לחוש לר"ת, ולעניין קביעת מדרש כתבו הפוסקים שאין הכוונה למנוע לימוד של יחידים הלומדים, או שנים הלומדים יחדיו בביתם. ועיין עוד במשנ"ב, דבזמנינו אין למנוע זה, כידוע שמצוי בעו"ה באיזה מקומות, שעוסקין אז כמה אנשים בבהמ"ד בשיחה בטלה, ובוודאי טוב יותר לשמוע אז דברי מוסר, כדי שלא יבואו לזה. ועכ"פ עצם הרעיון של מנהגי אבלות מיוחדים למנחה של שבת, צריך ביאור.
ואין אנחנו שואלים מההלכה הכללית, האוסרת על אבלות בשבת, שהרי אין לאמירת פסוקי צדקתך גדר של הנהגת אבלות האסורה בשבת, ואין היא שונה מקריאת הפטרות של פורענות בשבתות של בין המצרים. ובכל זאת, הדיבור על אבלות קבועה בשבת, צריך עיון. ואין זה דומה לאירוע אחר שנקלע לשבת, כת"ב שחל בשבת, או לשבת שבתוך ימי האבלות על מת, אלא סדר קבוע שקבעו לשבת בדווקא. ובדרך כלל אין קובעים זיכרון של אירוע לפי היום בשבוע, ומשמע שזהו עניין השייך במהותו לשבת. ובפרט שהשעה היא עת רצון ורעווא דרעווין, ואז יש מקום למנהגי אבלות, אתמהה.
ועוד צריך עיון, בספר הזוהר מבואר שמיתת הצדיקים בעת הזאת איננה במידת הדין, אלא במידת רחמים וברעווא דרעווין. ולכאורה מיתה כזו אינה קלקול אלא תיקון. וכתבנו למעלה, שזהו מה שנתבאר בגמ', כיון שנפל פור בחודש אדר שמח (המן) שמחה גדולה, אמר – נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד, וברש"י, כדאי הלידה שתכפר על המיתה. ומו"ר הגאון רבי משה שפירא זצ"ל היה מבאר שמיתה כזו היא בבחינת השלמת החיים, ולא הפסקתם. ואם כן הוא, היה ראוי שלא תהיה אבלות במיתתם. ומהו זה שאנו נוהגים מדי שבת לומר צדקתך, כצידוק הדין על פטירת משה, יוסף ודוד, ולנהוג מנהגי אבלות על סילוקם?
הטור הזכיר דעה נוספת, שאומרים צדקתך מפני שהרשעים חוזרים לגיהינום במוצאי שבת. ויש להתבונן, הרי החזרה לגיהינום איננה שייכת לשבת, ומה טעם יש להזכירה בשבת עצמה, ובפרט בזמן המנחה שהוא עת רצון ורעווא דרעווין?
ונראה שיש כאן עניין של עומק. השבת מייצגת את הרצון העליון בבריאה, שהוא הטוב השלם. כשסיים ה' את הבריאה, וסיכם את כל מה שנעשה במילים, וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. המבט האלוקי על העולם מוצא אותו מתאים לייעודו. תוכנה של השבת היא שביעות הרצון של ה' מהעולם הנברא, ובשבילנו היא מפגש עם הרצון המוחלט של הבורא להוביל את הכל לטובה.
אמנם, הרצון הזה עצמו מכיל בתוכו שני צדדים. מחד אין רצון ה' אלא ההטבה, ולכן השבת מכילה בתוכה עדות לכל באי עולם, שהקב"ה הוא מוליך את הבריאה כולה לתכליתה, והוא ערב ואחראי לתיקון הכללי השלם. יתר על כן, מנקודת מבטה של השבת, כל מה שאירע בעולמנו אינו יציאה מן התכנית האלוקית, ובעומק הדברים האירועים האלה עצמם הם הדרך של המציאות אל התיקון.
אמנם מאידך, הרצון העליון עצמו מוביל את הבריאה אל יצירת האדם כבעל בחירה, ומחייב את היעלמות האור השלם והמוחלט, כדי לאפשר את עבודת האדם ואת כל המציאות של עולם הצריך תיקון. לשם זה, כך לימד האר"י, צריך שהרצון הפנימי העליון לא יופיע ויתגלה בבריאה, אלא יישאר גנוז למעלה, ויאיר משם החוצה הארה מדודה ומועטת, לפי ערך המקבלים, כדי להשאיר את המקבלים במציאותם התחתונה, כשהעבודה מוטלת עליהם לתקנם וצרפם לקדושה.
מהיסוד הזה יוצאת גם העובדה שהשבת אינה המציאות הקבועה בעולמנו, ואחריה מגיע מוצ"ש, שהוא חול ולא קודש, ויש בו אחיזה לרע, והרשעים חוזרים לעונשם. מהטעם הזה מתחייב גם שמשה יסתלק מן העולם. למציאות זו חייב להיות ביטוי בשבת עצמה, שהרי רק כך יוצאת ההטבה בפועל מהארת רעווא דרעווין. ואם כלפי האמת העליונה מיתת משה היא ברצון, ובשמחה ובהארת רעווא דרעווין, כלפי המציאות שלנו, ממנה מגיעים כל בחינות הקלקול האפשריות, ועליהם אומרים צדקתך.
מקורות:
טור או"ח סי' רצ"ב, משנ"ב רצ"ב ס"ק ט', זוהר ח"ב פ"ח ע"ב, מגילה י"ג ע"ב וברש"י, בראשית א' ל"א.
