הטור בסדר מנחה של שבת הביא את מנהגנו לומר שלושה פסוקי צדקתך במנחה של שבת, מפני שבשעת מנחה מתו יוסף, משה ודוד. ונראה, שאין זה מקרה בעלמא, ששלושה צדיקים אלו מתו בזמן מנחה של שבת, אלא הסתלקותם שייכת בדווקא לשבת, ולעת רעווא דרעווין.
ותחילה נראה לומר, ששלושה צדיקים אלה מבטאים את קדושת השבת. והוא שעניין השבת הוא התפשטות האור העליון למטה בעולם. ולמדו חכמי אמת, שהקו האמצעי בעשר הספירות, מורכב מספירת הכתר, הדעת (שהיא פנימיות התפארת), היסוד והמלכות. הכתר הוא הרצון העליון של המאציל להיטיב לנבראים, וכתב הגר"א שהוא מכונה כתר, משום שהרצון הוא למלוך, דהיינו להנהיג את הנבראים ולהיטיבם. הרצון נמשך למטה ע"י ספירת הדעת, שהיא מפשטת את האור העליון אל הנבראים ומחברת בין עליונים לתחתונים, ככתוב, ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, וכתוב, ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו אף שחקים ירעפו טל. השפע היורד בטל, והתהומות הנבקעים למטה, מחברים שמים וארץ. והגר"א כתב, משה הוא סוד הדעת, ומכח זה הוריד את התורה לארץ. אחד מיסודות השבת הוא הדעת, משום שהיא מאפשרת לרצון העליון לחדור לתוך המציאות, ככתוב, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדישכם.
היסוד הוא מידת השלום, שמחבר בין המשפיע למקבל, חיבור של אהבה ורצון. ידוע ומפורסם שמידתו של יוסף היא יסוד, והוא המחבר בין השבטים לבין יעקב אביהם. בשבת יש הארה של מידת יסוד, ולכן השבת נקראת שלום, וכתב הרמב"ן, אין במוספי השבת חטאת כשאר כל המוספין, מפני שכנסת ישראל בת זוגו, והכל שלום.
המלכות מקבצת את חלקי העם ומחברתם תחת שם ה'. וכתב הרמב"ם, והיא שציוונו למנות עלינו מלך, יקבץ כל אומתנו וינהיגנו. ודוד מלכא הקים את מלכות ישראל והעמידה ככלי להגשים בו את מלכות ה' על ישראל ועל העולם, וכנוסח שתקנו חכמים בתפילת מלכויות של ר"ה, לתקן עולם במלכות שדי. הקשר בין השבת למידת המלכות הוא ידוע ומפורסם, ועיקר גדרו הוא משום שהשבת כמלכות, עניינה הוא ירידת האור האלוקי והשלטתו על עולמנו. זהו הטעם, כנראה, שאנו אומרים בשבת תפילת – ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג.
וכבר כתבנו, שמיתת משה מיוסדת על הרצון העליון, רעווא דרעווין, שמחייב שתהיה הארת משה בעולם, וממנו מגעת התורה למטה, ומתאפשר תיקון המציאות. אמנם מתחייב מהרצון העליון גם שיהיה הפסק להארה זו, וימות משה. ואם מצד המבט העליון מיתת משה איננה חסרון והפסק אלא השלמת חייו ותפקידו, בעולמנו שלנו אנו עומדים מול מיתת משה שמאפשרת קלקול וחטא, כדברי משה עצמו, ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון.
ונראה שגם מיתת יוסף ודוד שייכת לאותו הסוד, שירידת השפע למטה תלויה בעבודת האדם, ויש בה תמיד עליות וירידות. דבר זה מחייב שתהיה אפשרות של מיתה אצל שלושה צדיקים אלו. מיתה זו מחד אינה מיתה של חורבן, אלא בה תלוי עצם מציאות הבריאה, והגשמת הרצון העליון ורעווא דרעווין. ומאידך היא השורש לכל הקלקולים וההפסדים השייכים והווים בעולם. וסימנך, שהפסוק בדניאל, ותשלך אמת ארצה, המדבר על חורבן ירושלים וגלות ישראל, ויש בה פירוק והריסה של כל סדרי הקדושה, נדרש במדרש רבותינו על עצם הבריאה. וכך אמרו במדרש, בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה, מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ, הה"ד, ותשלך אמת ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב, אמת מארץ תצמח. יסוד הבריאה עומד על העלם האמת השלימה והבהירה, והשארת העולם בידי האדם המחפש דרכו ומוציא פירורי אמת מתוך הארץ.
זוהי הסיבה שמיתת שלושה צדיקים אלה שייכת למנחת שבת ולעת רעווא דרעווין, שהרי מצד האמת אין מיתה זו חורבן אלא הגשמת שליחותם של הצדיקים, ומאידך אנו מציינים אותה ע"י אמירת ג' פסוקי צדקתך, משום שבשבילנו מיתתם היא המקור לכל כאב וחטא.
ונראה שיש כאן נקודה נפלאה בכך שיעקב אבינו לא נזכר בין הצדיקים שמתו במנחת שבת, אע"פ שמידתו תפארת, וגם היא חלק מהקו האמצעי. ובפשטות זה שייך למה שנתבאר בגמ', יעקב אבינו לא מת, ודרשוהו מקרא, ואתה אל תירא עבדי יעקב, נאם ה', ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק, ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. עצם קיומם של ישראל בעולם הוא דבר שאין בו הפסק והפרה, וממנו ההבטחה של התיקון הכולל.
מקורות:
טור או"ח סי' רצ"ב, הגר"א בליקוט שבסוף ספד"צ, משלי כ"ד ד', שם ג' י"ט, ביאור הגר"א לספד"צ דף ב' טור ד', שמות ל"א י"ג, רמב"ן במדבר כ"ח ב', ספר המצוות להרמב"ם עשה קע"ג, נוסח ברכת מלכויות לר"ה, נוסח מוסף של שבת, דברים ל"א כ"ט, דניאל ח' י"ב, בראשית רבה ח' י"ב, תהילים פ"ה י"ב, תענית ה' ע"ב, ירמיהו ל' י'.
