כתב הרמב"ם בריש הלכות תפילה, מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר, ועבדתם את ה' אלוקיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה, ונאמר, ולעובדו בכל לבבכם, אמרו חכמים, איזו היא עבודה שבלב, זו היא תפילה. וברמזי המצוות לפני ההלכות ביאר קצת יותר, לעבוד את ה' בתפילה בכל יום. וכפי הנראה, כיון שבתוך ההלכות הביא הרמב"ם את הפסוקים, שנתבאר בהם שזו מצוות עבודה, לא הוצרך לפרש שהמצווה היא לעבוד את ה'. אבל אין ספק שזהו גדר המצווה, שהרי זה מה שכתוב בתורה.
ובספר המצוות ביאר יותר, וז"ל שם, המצווה החמישית היא שציוונו לעבדו יתעלה, וכבר נכפל ציווי זה פעמים, אמר ועבדתם את ד' אלוקיכם, ואמר אותו תעבודו, ואמר ואותו תעבוד, ואמר לעבדו. ואעפ"י שזה הציווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים, כמו שביארנו בשורש הרביעי, הנה יש בו ייחוד, שהוא ציווה בתפילה, ולשון ספרי, ולעבדו זו תפילה. ותמצית דבריו כאן, שעיקר המובן במצווה הזו הוא החובה לעבוד את ד' בקיום כל מצוותיו, ומבחינה זו זוהי מצווה שאין בה ציווי חדש, ולכן אין דינה להימנות במניין המצוות, כמו שנתבאר בשורש הרביעי. אלא שיש במצווה זו נקודה של חידוש וייחוד, והיא העבודה שמתקיימת במצות התפילה, ולכן נמנית המצווה הזו.
ויש להוסיף כאן דברים שכתב רבי אברהם בן הרמב"ם, בתשובת שאלה שנשאל על מצוות והלכת בדרכיו, שביאר הרמב"ם שהיא מצווה להידמות בו יתעלה לפי יכולתנו, והביא על זה מאמרם ז"ל, מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון. ונשאל רבי אברהם, האם זהו ביאור פשוטו של הפסוק? ואולי יותר נכון לפרש שהציווי – והלכת בדרכיו הוא ציווי כללי על עשיית כל המצוות? והשיב ראב"ה תשובה מתוך דקדוק הכתובים, אבל קודם לכן הביא תשובה ראשונה, וז"ל, והיא עיקר גדול בדת, ובה נבדלנו אנו עדת הרבנים משיטת הקראים, וזה העיקר הוא שאין אנו סומכים על מה שמורה עליו פשוטו של הכתוב, אלא מה שמורים עליו הכתוב והקבלה ביחד. וגם לו יורה פשט הכתוב שהכוונה בו לקיום כל המצוות, אעפ"כ חייבים אנו להאמין שהוא מצווה פרטית, מפני שהקבלה מפרשת בנוגע אליו – מה הוא נקרא חנון. וכמו כן כאן, דברי חז"ל שמצוות עבודה מתייחסת באופן פרטי לחובת תפילה, מחייבים מבחינת הגדרת המצווה.
ועכ"פ, מצוות עבודה לפי הרמב"ם מתייחסת לבקשת צרכים לפני ה', כמו שכתב בהמשך, אלא חיוב מצווה זו כך הוא: שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד כפי כוחו. ומשמעות הדברים שעיקר התפילה היא בקשת הצרכים שהאדם נצרך להם, והשבח וההודאה שלפני הבקשות ואחריהם הם בבחינת הסדר הנכון לבקש. אבל עיקר התפילה היא בקשה.
ובאמת דבר זה צריך ביאור, שבפשטות עבודה לפני המלך היא העיסוק בכבודו של המלך, ולא בצרכי העבד. והמהר"ל בנתיב העבודה שלו הקשה כך, וכתב לבאר – ענין התפלה שהוא מתפלל אל השם יתברך לפי שהוא צריך אל השם יתברך נתלה בו יתברך ואין קיום לו בעצמו כי אם בו יתברך ולכך מתפלל אליו על כל צרכו. ומשמעות הדברים שהתפילה היא עבודה לה', משום שבתפילה עומד האדם לפניו יתברך, באופן שמבטא את היחס בין נברא לאלוקיו, שה' הוא המטיב והמשפיע לנו.
ובאמת בספר נפש החיים כתב, תכלית הכוונה (בתפילה) צריכה שתהיה רק צורך גבוה, אם בצרת הכלל שיש בה חילול ה', וגם בצרת היחיד יש בה צער גדול למעלה, כמאמרם ז"ל, בזמן שהאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי. והמתפלל צריך לכוון לביטול חילול ה' וצער השכינה. ובתוך דבריו שם, נסתייע מכך שהתפילות הקבועות הן כנגד קרבנות התמיד, שהן עולות וכולן לגבוה.
וקשה מאד לקבל את דבריו כביאור מחייב למצוות תפילה ולצורתה הקבועה. ויותר קרובים הדברים שכתב המהר"ל, שהתפילה היא עבודה משום שהיא מעמידה את האדם ביחס ראוי לפני ה'. ונראה שיש שורש לדברים אלה בפסוקי תהילים, לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. אנכי ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו. והיינו, שאם ה' הוא אלוקינו, ואין לנו אל זר, חלילה, כמו שראינו ביציאת מצרים, ההשלכה הראשונה של זה, שנפנה אליו עם ריבוי בקשותינו. והנה פסוקי תהילים אלה מיוסדים על שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות, שעליהם אמרו חז"ל, משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה. אמרו לו עבדיו, גזור עליהם גזרות, אמר להם: כשיקבלו את מלכותי – אגזור עליהם. הרי שקבלת המלכות היא הפנייה אליו עם צרכי העם, וזוהי עיקר התפילה, לכאורה. ונראה עוד, שמפסוק זה בתהילים, יש מקור למה שתקנו חז"ל על סמיכת גאולה לתפילה, והיינו שממלכות ה' המופיעה בגאולת מצרים, יש ללמוד לעמוד בתפילה לפניו.
אמנם בדברי הרמב"ם יש חידוש מופלא, שלא מצאנו לו, לכאורה, מקור, לא בפסוקי התורה ולא בחז"ל, שמפסוק זה נגזרת חובה להתפלל מדי יום. והרמב"ן חולק בזה על הרמב"ם, ועיקר טענתו שלא מצאנו חיוב כזה בדברי חז"ל, ובאמת נטיית הפוסקים היא לשיטת הרמב"ן.
מקורות:
רמב"ם פ"א מהלכות תפילה הל"א וב', שמות כ"ג כ"ה, דברים י"א י"ג, רמזי המצוות לפני הלכות תפילה, ספר המצוות להרמב"ם עשה ה', דברים י"ג ה', שם י' כ', תשובות רבי אברהם בן הרמב"ם סי' ס"ג הודפסה בספר המצוות פרנקל מצווה ח', נתיב העבודה למהר"ל פ"א וג', נפש החיים שער ב' פי"א, סנהדרין מ"ו ע"א, תהילים פ"א י'-י"א, מכילתא שמות כ' ב'-ג'.
