הרמב"ן, בתוך אריכות דבריו בביאור עניין הקרבנות, כתב כך: ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם, תיכנס בו ממה שאמרו רבותינו, בא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות, שלא נאמר בהם לא אל, ולא אלוקיך, ולא אלוקים, ולא שד-י, ולא צבאות, אלא יו"ד ה"א, שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר, אם

בפרשת ויקרא, מופיעים בתורה, בין דינים רבים של קרבנות, גם דיני קרבן חטאת. הכתוב פותח בהקדמה (ויקרא ד' ב'), דבר אל בני ישראל לאמר, נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ד' אשר לא תעשינה, ועשה מאחת מהנה. הנושא הוא חטא הנעשה על ידי בן ישראל בשגגה, והכפרה שהוא מחויב להביא. בתוך הכלל הזה, נמנים ארבעה אופנים של חטאת, חטאת כהן

הפרשיות הראשונות של ספר ויקרא, עוסקות בקרבנות ובדיניהם באופן רחב ומודגש. מפרשיות אלה, יוצא רובו ככולו של סדר קדשים במשנה ובגמ', עם הריבוי העצום של הלכותיו, והעומק וההיקף של הגדרותיו. רבים מאיתנו, כאשר הם מגיעים לפרשיות אלו ולסוגיות שלהן, הם חשים תחושה של מרחק ושל חוסר הבנה לכל העניין הזה של הקרבנות. ובאמת, כבר אלפי שנים ומאות דורות שלא נוהגת

פרשת ויקרא מלאה בדינים שונים של קרבנות שונים, וסוגיות גדולות ורחבות בסדר קדשים עסוקות בדינים אלו, ואין דרך לדעתן ולהבינן בלי לימוד מעמיק ויסודי בתושבע"פ. ובכל זאת, שורשי הדברים אמורים לצאת מן התורה שבכתב, ומעט מזה ברצוננו לפתוח כאן. המשנה, בפרק איזהו מקומן, מחלקת את כל הזבחים לחלוקה עקרונית אחת, קדשי קדשים וקדשים קלים. בתורה עצמה מוזכר הביטוי קדש קדשים

אם אנו מחפשים את החוט, העובר בכל ספר ויקרא, כבריח התיכון המבריח מן הקצה עד הקצה, נוכל לומר שחומש ויקרא מצייר את ההשלכות המעשיות של הקדושה. זהו אחד היסודות הגדולים של התורה. גם מי שאינו מודע למציאות ה', מכיר מחייו את הטוב ואת הרע הנוכחים בעולם, משתדל לחזק את הטוב, ולהחליש את הרע. אבל לתפיסתו, הטוב בעולם הוא חלקי ומקרי.