המכתב שהגיע לידי מבטא כאב עמוק, וקשה שלא להזדהות עמו. ואכן מעמד האישה ביהדות הוא נושא טעון ויש בו כדי להכאיב. החוש המוסרי הטבעי של מרבית בני האדם, מתנגד להעמדת הנשים במקום נחות. לנשים, בתוכן פנימה, מתווספת הזעקה הגדולה 'למה נגרע'. כמובן, הכאב מקבל משנה תוקף אצלנו, שאנו מאמינים בד' ובתורתו, ולכל דבר תורה יש, לגבינו, משמעות נצחית ואין-סופית.
ברור לחלוטין, שאין להרגיע את הכאב הזה, בטענה שאצלנו המצב יותר טוב מאשר אצל אחרים. תורתנו היא תורת אמת אלוקית, ואין היא מסתפקת בלהיות קצת, או הרבה, יותר טובה מאחרים. דרך נוספת קיימת בפנינו, לכאורה, והיא מקובלת ומפורסמת מאד אצל אנשי תנועת התשובה, והיא לטעון שהתורה אינה מפלה את האישה ביחס לגבר, אלא מבדילה ביניהם, ומעמידה לכל אחד מהמינים מסלול מיוחד ושונה, אך אין כאן הפליה, ולשני המסלולים ערך שווה. אני מסכים שיש אמת מסוימת בטענה הזו, וכמה הלכות ודינים יכולים להיות מוסברים בדרך זו, אבל נראה לי שהתבוננות אמיתית בתורה איננה מאשרת את הטענה הזו לחלוטין. ודי באותן הלכות שאינן מתאימות לטענה הזו, כדי ליצור תחושה קשה ומרירה של הפלייה. נטיית הלב הפנימית של כל אדם ישר מתקוממת נגד כל הפלייה שהיא!
כאמירה כללית, הנוגעת לכל התנגשות בין הצדק הטבעי לבין דיני התורה, ברצוני להניח הנחה שמנחה אותי בהתמודדות עם שאלות כאלה. הצדק הטבעי אינו יצירה אנושית גרידא, אלא הארה אלוקית של ממש! חוש הצדק הטבעי נובע מצלם אלוקים שבאדם, וממנו יסוד לכל התורה כולה. רק דבר ד' הכתוב בתורה, ביחד עם האור האלוקי המתגלה בנפש האדם, יכולים להוציא לפועל ולהביא לידי גילוי את האמת האלוקית שנועדה להנחות את בני האדם בדרך ד', לעשות צדקה ומשפט. כאשר נוצר עימות בין שניהם, אין זה ראוי לעמעם ולהקהות את העימות, אלא להיפך, לחדד אותו, ולחפש את ההבנה האמיתית של התורה, כדי להשכיל על דבר אמת. התהליך הזה אינו תמיד קל, ולפעמים דורש מהאדם להתייסר בייסורי הסתירה, ולחפש לאור הנר את האמת התורנית המלאה.
כשאנו מנסים לעיין בסוגיית מעמד האישה בתורה, אנו מוצאים שני שורשים להבדל במעמדם של גברים ונשים. האחד מוטבע באנושות מעיקר יצירתה, והשני הוא תוצאה של החטא האנושי הראשון. השורש הראשון הוא ביצירת האישה, שבקריאה שטחית בתורה נראה שהגבר הוא האדם המקורי הראשון, ורק מכיוון שלא היה לו טוב להיות לבדו, יצרו עבורו את האישה. מכאן קל להסיק שהגבר הוא המטרה, ואילו האישה – אמצעי. הגבר הוא המרכז, והאישה היא בשוליים. וכבר ראינו כותבים ודוברים למיניהם שלמדו מכאן על מקום האישה ביהדות בכלל, ועל תפקידה בנישואין בפרט.
המקור השני הוא הקללה שהתקללה האישה אחרי חטא עץ-הדעת. שם נאמר במפורש בתורה 'אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך'. כאן מדובר במפורש על תלות של האישה בבעלה, ועל ממשלת הגבר באישה. הדיבורים הללו אינם יכולים להיתפס על ידי אדם בדורנו! ברור גם, שהצדקת הדברים בחטאה של האישה לא יישבו את דעת רבים מאיתנו. עכ"פ, ברור לגמרי שממקורות אלו צמחו הלכות ומנהגים רבים שמעמידים ומגדירים את מעמד האישה בעולמה של היהדות. ולנו, כגברים וכנשים המאמינים בתורת חיים, קשה מאד להסתדר עם הדברים.
למרות ששני המקורות הללו דורשים ביאור, עיקר עיסוקי כאן הוא במקור השני. במקור הראשון אעסוק בקיצור בסוף דברי.
בקריאה פשוטה, אפשר להסיק מקללת האישה, שמקומה הראוי של האישה הוא תחת ממשלת בעלה. וכאן עלינו לחשוב ולהתבונן איך אנו מתייחסים למציאות הנראית לעינינו. יש כאן נקודה שחשוב וחיוני להדגיש אותה. העולם שאנו נמצאים בו שונה לחלוטין מהעולם הישן, כפי שאנו קולטים את צורתו מתוך דברי חז"ל ודברי רבותינו גדולי הדורות! עובדה ברורה היא, ואין להטיל בה שום ספק, שמעמדה ומצבה של האישה הולך ומשתנה לטובה מדור לדור. אינני רוצה להסתכן ולהעריך באיזו מידה יהיה השינוי בדור או בדורות הבאים. ידיעת העתיד היא תמיד משימה מורכבת עבור בני אדם. אבל לא נהיה מופרעים מדי אם נניח שהשיפור במעמד האישה רק ילך ויצבור תאוצה. הבנה והפנמה של השינוי הזה, מובילות אותנו לשתי שאלות. האחת, מהי עמדת התורה ביחס לשינוי העצום הזה? האם כיהודים מאמינים עלינו להצטער עליו ולהשתדל לשנות אותו, או שמא עלינו לקבל אותו בברכה? והשאלה השנייה, אילו חלקים מדפוסי החיים הקדומים, המיוסדים על המצב הישן, מתאימים וניתנים ליישום במצב הדברים החדש?
לדעתי, אלו הן שאלות מוכרחות, ואין אדם יכול להתעלם מהן, אא"כ הוא מאלה שאוטמים את עיניהם, ומשתדלים שלא לראות אפילו בתוך ד' אמותיהם. אביא כאן דוגמא לשאלה הראשונה. ידוע לכולנו שאחר חטא אדם הראשון, נקנסה על האדם גזירה מיוחדת של עול הפרנסה. 'בזיעת אפיך תאכל לחם'. ואכן, לאורך דורות רבים היו רוב רובם של בני האדם עסוקים ביגיעת הפרנסה במשך כל היום, לאורך רוב ימי חייהם. כיום, כמעט אין אדם שצריך להתייגע לצורך הקיום הבסיסי שלו, ורבים בתוכנו מסוגלים להשקיע שעות רבות ביום, ויותר מזה, בלימוד תורה. האם יעלה על דעת מי מאיתנו לראות בשינוי זה תופעה שלילית? כולנו מבינים שברכת ד' היא תעשיר, ועלינו לקבלה בשתי ידיים, ולנצלה באופן הטוב ביותר בדרכה של תורה. ממש כך עלינו לשאול את עצמנו, האם עליית מעמד האישה היא בשורה טובה עבור האנושות, או שמא, זהו אחד מהקלקולים שהגלות הטילה עלינו, וראוי וכדאי להגן על עצמנו מתופעות כאלה?
תשובה:
התשובה לשאלה זו היא פשוטה. כיון שהתורה קובעת את מעמדה הנחות של האישה כקללה וכעונש, ברור א"כ, שכל שיפור במעמדה הוא מבורך. ממש כאמצעים לשיכוך כאבים בשעת הלידה, שכל אדם שפוי מבין שיש כאן הקלה בקללה, ותיקון המציאות המקולקלת. באותו אופן עלינו לשפוט את השינויים שחלו במעמדה של האישה בביתה ובעולם. הקללה שקילל בורא העולם את האישה הולכת ומתמעטת. זוהי עובדה, שרק עיוור, או מי שאוטם את עיניו, יכחיש אותה.
יתר על כן, כשמתבוננים היטב במהלך ההיסטוריה, אנו רואים שאין מדובר בשינוי מקרי וזמני, אלא במהלך עקרוני ומהותי. המבנה של העולם הישן, הולך ומשתנה בהדרגה, ולאט לאט כל הקללות והקלקולים שחלו באנושות בראשית ימיה, הולכים ומיתקנים. הדבר נכון ונראה לעין ביחס לקללת הפרנסה, שכיום השתפרה באופן משמעותי. הדבר נכון ביחס לעבדות, שהייתה חלק בלתי נפרד מצורת החיים בעולם העתיק, וכיום נעלמה כמעט לגמרי מן העולם. וממש כך יש לומר על מעמד האישה. אני כשלעצמי אינני יכול לראות את הדברים באופן אחר. העולם צועד לקראת התיקון!
מהו מקומם של חכמי התורה בתיקון הזה? האם הם עודדו את ההתקדמות הזו? התשובה לשאלה זו אולי עלולה להפתיע מעט, אבל אני סבור שחכמי ישראל, בכל הדורות, השתדלו בעניין זה. אנו מכירים תקנות רבות שתיקנו במשך הדורות כדי להיטיב את מעמד ומצב הנשים. כך תקנו וחייבו את הבעל במזונות אשתו. כך תקנו כתובה לאישה המתגרשת כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וכך, כשהזמן היה בשל לכך, אסרו על הגבר לקחת שתי נשים. חז"ל גם כללו בהתחייבות הכתובה לשלם הוצאות נישואין לבנות, ובתקופה מאוחרת יותר, הנהיגו בארצות אשכנז מנהג המכונה 'שטר חצי זכר', שפירושו, שכל בעל מתחייב לאשתו בשעת הנישואין, שבנותיה יקבלו מן הירושה מחצית מן הבנים.
בכל התקנות האלה, ראו רבותינו את עצמם כפועלים על פי רצון התורה ועל פי הדרכתה, שהרי כבר התורה התחילה בדאגה לזכויות הנשים, כשציוותה את הבעל למלא חובותיו כלפי אשתו גם כשהוא לוקח אישה אחרת.
דוגמה נוספת מעניין קצת שונה. אנו יודעים שהתורה נתנה לאב זכות לקבל קידושין עבור בתו הקטנה. התוכן הפנימי של הדין הזה הוא, שכיון שגיל הנישואין בדורות ההם היה נמוך מאד, והבת הקטנה לא הייתה מסוגלת לדאוג לעצמה, כמובן, לכן הטילה התורה את התפקיד הזה על האב. הגמרא קוראת לזה מצווה המוטלת על האב. נכון הדבר שלנו קשה להבין איך התקיימו נישואין כאלה, של ילדות בגיל צעיר כל כך. אבל זוהי עובדה שכך היה המנהג, ובני הדורות ההם היו מרוצים ממנו. אמנם, כשעברו דורות, והגיע מצב שהבנות לא היו מאושרות בנישואין הללו, עמדו חז"ל ותקנו: 'אסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה'. האם הם פעלו בניגוד לרצון התורה? חלילה. כל סמכות החכמים לתקן תקנות היא רק בשביל לחזק את התורה. חז"ל בוודאי הבינו את כוונת התורה, וידעו שמאותה כוונה צריך לאסור את מה שהתורה התירה.
לפי הבנה זו, אנו צריכים להתייחס לחרם דרבנו גרשום, לא כאיזו תקנה מקרית, כי אם לשלב בתהליך התיקון ההיסטורי. לדעתי, מעולם לא היה ספק בדבר שהצורה הראויה של נישואין היא מונוגאמית, דהיינו, גבר אחד שנושא אישה אחת. אפשר להוכיח זאת גם מתיאור הנישואין הראשונים בפרשת בראשית, וגם מהעובדה שכמעט לא מצאנו שתי נשים הנשואות לאיש אחד, לא במקרא ולא בחז"ל. גם הקשר הנפלא בין הקב"ה לכנסת ישראל, שנמשל במקומות רבים בתנ"ך לקשר זוגי, איננו סובל כניסה של אישה נוספת.
חשוב להדגיש שתי נקודות, כדי להבין יותר טוב את מהלך התקנות. הנקודה הראשונה שהתקנות הללו הגיעו בשלבים. כאשר מנסים לשנות מצב ע"י תקנה, חייבים לבדוק ולהוכיח שהמצב מתאים לתקנה. אם היו אוסרים חז"ל לקחת שתי נשים בזמן שעדיין לא היה מעמד האישה בשל לזאת, היו גורמים נזק, בעיקר לנשים. כל מי שהיה נתקל בקושי כלשהו עם אשתו, היה מגרש אותה בלי אומר ודברים, כדי לקחת אישה אחרת. רק כאשר מעמד האישה השתנה במשך הדורות, והקשר שיש לבעל עם אשתו נהיה עמוק ומשמעותי יותר, היה אפשר לצפות מהגבר להישאר עם אשתו הראשונה, למרות הקושי שהיה בנישואין הללו.
ונקודה נוספת. המבנה של ההלכה דורש שכל תקנה ושינוי ייעשו באופן מקצועי ומותאם לדיני התורה. אין סמכות לאף אדם לבטל קידושין שנעשו על פי דין תורה, ולכן גם אדם המקדש אישה שנייה בימינו, קידושיו תופסים. וכך צריך כל שינוי או תקנה להיות מבוסס בדרכי ההלכה. מהסיבה הזו, רק חכמי הלכה מובהקים, היודעים לשקול בדעתם את כל הצדדים של העניין, יכולים לתקן תקנות.
הדברים הללו נותנים לנו כבר דרך בחיינו. באופן כללי אנו רואים את עליית מעמד האישה, ואת היחסים השוויוניים במערכת הזוגית, כאידיאל. כמובן, כאן העניינים משתנים מאישה לאישה ומבית לבית. כל אדם צריך לבנות את חייו באופן ובצורה המתאימים לו, ואין ללמוד מאדם לאדם בלי להביא בחשבון את ההבדלים בתנאי החיים. בכל הנוגע לשאלות הלכתיות, עלינו לברר לעצמנו מהן דרישות ההלכה, ובאיזה אופן ראוי וצריך לקיים את ההלכה.
אין בכל הדברים שנכתבו כאן, כדי להבין שתפקידם של נשים וגברים הוא זהה. אין להסיק מדברינו שמקומם של הגבר והאישה במערכת הזוגית הוא זהה. לפחות לפי מצבנו כיום, עומד הקשר הזוגי על כך, שהגבר חפץ באישה ומשפיע מאהבתו עליה. הכוונה היא רק שהמבנה של החיים המשותפים צריך להיות כזה המכבד את שני הצדדים, כאשר העניינים המשותפים צריכים להתנהל מתוך הבנה הדדית.
להשלמת הדברים עלי להוסיף נקודה נוספת, שהיא חשובה מאד. מה תעשה אישה שבעלה אינו רואה את הנושא בצורה זו, ומצפה למערכת יחסים של ממשלה ושלטון על אשתו? כמובן, אם מדובר על אדם שלילי, או כזה הסובל מבעיה בתחום, יש מן הצורך, וגם מן החובה, להתייעץ עם איש מקצוע. אבל כאשר מדובר על חילוקי דעות בין אנשים בריאים וחיוביים, בדרך כלל, אין הפיתרון נמצא במריבה או בעמידה עיקשת על זכויות האישה. הדרך הזו עלולה לגרום נזק רב, וסיכוייה להביא תועלת הם נמוכים. הדרך העיקרית והסלולה צריכה להיות כבוד גדול לבן הזוג, יחד עם הבהרה ברורה ושקטה על הדברים החשובים והיקרים לאישה. לאט לאט, תמצא הגישה מקום בליבו של שכבוד הזולת נוגס מכבודו שלו.
לסיום, עלי להוסיף את הבנתי בדברי התורה על יצירת האישה. כאשר פגש אדם את חוה, אמר:
זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת.
הפסוק הזה מעורר קושי. האישה נקראת כך, משום שהיא נלקחה מאיש, אבל זהו המקום הראשון שבו נקרא האיש בשם זה. נמצא שהאישה נקראת על שם האיש, כאשר שמה מוזכר לפני שם האיש. איך אנו מבינים את זה?
התשובה היא שבאמת עד יצירת האישה לא היה בעולם גבר. אדם הוא שם המתייחס לגבר ולאישה כאחד. לכן אין לומר שהאישה נוצרה בשביל הגבר, אלא הכוונה היא, שלצורך המין האנושי כולו היה צורך לברוא שני סוגים של אדם. האחד איש והאחד אישה. אחרת לא הייתה נוצרת מערכת יחסים, משום שלא היה לאחד מה להוסיף לרעהו שאין לו מצד עצמו. לכן אין לומר שהאישה נבראה בשביל האיש, אלא שנבראו שני סוגי אדם בשביל שהאדם לא יהיה לבדו.
